מערכות יחסים

מתוך שיחה של טים ג'קינס בסדנא לרכזי מחוז אירופיים, אוקטובר 2003

פורסם ב- Present Time , ינואר 2004

התמונה שאנו מקבלים על מערכות היחסים שלנו מתעוותת על ידי כמיהות קפואות, אכזבות וויתורים שעשינו. לעיתים קרובות אנחנו חושבים שאנו נושאים לבד את נטל הגרסא המיוחדת שלנו בסיפור המוכר הזה. כל אחד מאיתנו מנסה – בעיקר לבדו – להבין את העולם. רבים מאיתנו גם מרגישים רוב הזמן שאיננו רלוונטיים, שהגענו לכאן פחות או יותר במקרה, שאין לנו תפקיד משמעותי ושאיש לא היה שם לב אם היינו נעלמים.

מצוקות אלה עומדות בדרכינו ביצירת קשר כלשהו. לרובנו קשה מאוד להבחין, שאחרים רוצים ביחסים איתנו , בלי קשר להתנהגותם. ואנחנו איננו יודעים להראות להם בבירור שאנחנו רוצים אותם בחיינו. מה אַת עושה כאשר מישהו מוצא חן בעיניך? מה אני אמורה לעשות? אנו נעזרים בטקסים דפוסיים של החברה שלנו. ואם כי אנשים אחרים יכולים לזהות את הטקסים הללו, הם אינם מעבירים ומבהירים באמת את המסר של מה שאנחנו רוצים.

מערכות היחסים שלנו ביעוץ הדדי הן ממערכות היחסים המוגדרות ביותר, משום שניסינו להגדיר אותן. יש לנו הנחיות מסוימות, וככל שהן נוגעות למערכות יחסים, הן משקפות החלטה שעשינו. רבים מאיתנו לא חשבו על זה היטב.

יש לנו מדיניות של אי התחברות, כי זה הדבר הכי ברור שיכולנו לחשוב עליו כדי לתת למערכות היחסים הללו את הסיכוי הטוב ביותר. זו אסטרטגיה שהושקעה בה מחשבה על מנת לעבור בשלום את התקופה הזו, על כל הבלבולים שלה בנוגע למערכות יחסים. זו היתה ההחלטה שלנו (טוב, בעצם זו היתה, החלטה שהתקבלה לפני שהגענו לפה על ידי אנשים שנאלצו לנקות הרבה בלגנים בטרם הגיעו להחלטה זו). זו היתה החלטה חכמה שהתקבלה בהקשר מסוים. זה עובד. זה מתאים למי שאנחנו ולמה שאנחנו מנסים לעשות. אינני יכול להעלות בדעתי משהו אחר שיכול היה לעבוד טוב כל כך. מכל מקום, העובדה שיש לנו הנחיה כזו לא גורמת באופן אוטומטי לחשוב על מערכות יחסים. זו רק מעין מדרגה שאנחנו קופצים מעליה. ועדיין, זו מדרגה שעוזרת לנו לנווט בתחום של פגיעה עמוקה, כדרכן של שאר ההנחיות שלנו.

כשאנו נתקלים במדרגה זו, היא מפריעה לדחף שלנו להתנהג אל אנשים אחרים על סמך הכמיהות הדפוסיות שלנו, אבל היא אינה גורמת לנו אוטומטית לחשיבה בהירה על כך. עלינו לדחוף את עצמנו לחשוב. ההנחיה היא מועילה, אבל אנחנו עלולים להתחבא מאחוריה במקום לחשוב עליה.

אנחנו נאבקים עם מערכות יחסים. אנחנו נאבקים עם מערכות יחסים ביעוץ הדדי. מצד אחד הסכמנו שלא לעשות את הדברים שכל כך מתחשק לנו לעשות, לפעמים, עם היועץ שלנו; מצד שני אנחנו מנסים להתקרב יותר וליצור קשר עמוק יותר עם היועץ שלנו. כשאנו נאבקים במצוקה, נדמה שאנחנו נזרקים הלוך וחזור בין שני הקצוות האלו.

אני חושב שיועיל לבחון במה מערכות יחסים ביעוץ הדדי יכולות לשמש דוגמא לכל מערכת יחסים שהיא. כאן, במסגרת הבטוחה והמוסכמת של יחסי היעוץ, יש לנו הזדמנות להתייצב מול כל דבר שעומד בדרכנו לאכפתיות מחלטת כלפי מישהו אחר.

ההנחיה לגבי אי התחברות אינה זו שעוצרת אותנו מאכפתיות עמוקה יותר. הנחיה זו עוצרת אותנו מלפעול בצורה עיוורת על סמך התבנית הדפוסית של נסיון להראות אכפתיות, ונסיון להרגיש אכפתיות, כפי שנכפתה עלינו על ידי החברה שלנו: "אם אני אוהבת אותך, עלי לעשות כך וכך". "אם את אוהבת אותי, עליך לנהוג כך". לעיתים קרובות לא מושקעת בכך מחשבה עמוקה יותר. זו פשוט חזרה על אופן התנהגות שנכפה עלינו זה כלפי זו. וכשאנחנו נכנעים לנטיות הללו, הן מונעות מאתנו לפגוש, להרגיש ולפרוק את המצוקות הלא נוחות הקשורות לכמיהה העמוקה שלנו להיות לגמרי מחוברים למישהו, ולהזדמנויות המעטות הברורות שהיו לנו לעשות זאת.

סביר להניח, שבחלק מהפעמים הראשונות בהן הראיתם שממש אכפת לכם ממישהו, בעיקר ממישהו מהמין האחר, הפכתם מטרה להתקפה. אני חושב שזה קרה לרובנו. קנטרו אותנו על כך שהראינו אכפתיות. למעשה, קנטרו אותנו על כך בין אם באמת היה אכפת לנו ממישהו, ובין אם לאו. לעיתים קרובות קנטרו אותנו על אכפתיות גם אם לא הראינו חיבה לאף אחד. ההתניה שגורמת לנו לוותר על יחסים כה מוקדמת, ונעשית באופן כה יסודי, שהיא פשוט מכסה אותנו. ואחרי כל זה, מצפים מאיתנו שנמצא דרך לכונן יחסים, וכמעט תמיד עלינו לעשות זאת לגמרי לבד. אנחנו מפוחדים להראות אכפתיות, או אפילו להרגיש אותה.

אני יכול לזכור שלפני זמן רב אבי אמר, שהרבה יותר קשה לאדם שמונעים ממנו/ממנה להראות אכפתיות מאשר כשאין לו לאדם אף אחד שיגלה אכפתיות כלפיו. כאשר איש אינו מפגין אכפתיות כלפינו, זה משהו חיצוני לנו, אבל כשמונעים מאתנו להרגיש אכפתיות, זה נמצא כאן, בתוכנו. בדרך זו, חלק מהאנושיות שלנו נלקחת מאיתנו. זה מכביד עלינו הרבה יותר. ההבזקים הקטנים הללו שבהם מזדמן לנו, כמעט במקרה, להעיף מבט זה בזו וממש לראות מישהו ולהרגיש את כל האכפתיות הזו, נדמה שהם צצים משום מקום. אלה רגעים ממש מפעימים, כי רק לעיתים רחוקות העזנו להרגיש מלאי חיים בדרך הזו. הזיכרונות שלנו קלושים לגבי זה. כשאנחנו מתבוננים בפניהם של אנשים בקהל אנו מקווים לקבל תזכורת למשהו, מקווים לראות ארשת-פנים שמזכירה לנו איך זה ממש להרגיש מלאי חיים, להרגיש שאנשים יקרים לנו.

כאן, לדעתי, אנחנו יכולים להרגיש כך אחד כלפי השני. זה המקום הבטוח שלנו לגלות זאת מחדש. המשמעות היא שעלינו להתייצב מול כל המצוקות ואי הנוחות שלנו בתחום זה, להיות יותר ויותר משמעותיים אחד עבור השני, להעז לאפשר לזה לקרות.

אפשר לראות את הגרסה שלי למצוקה הזו כשאני נמצא עם הנכדה שלי. אני מוכן להזיז שמים וארץ בשביל להבטיח לה סיכוי לחיים טובים, אבל באופן מסוים אני לא כולל בזה את עצמי. אני לא מעז לגלות כלפיה אכפתיות מספיק מלאה, באופן שזה משמעותי גם לי, אלא אם כן, אני זוכר לנסות זאת. עלי להזכיר לעצמי, שחשוב לה שזה יהיה גם בשבילי, שלא מספיק לחשוב עליה ולהתאמץ בשביל החיים שלה, אלא חשוב שיהיה בינינו קשר אמיתי. מהקשר שלי עם אחרים חלק זה החליד, בעקבות מה שקרה לי.

נדמה לי שאני לא שונה בהרבה מאחרים. רבים מאיתנו יודעים איך להלחם בשביל אחרים, בשביל הסיכויים שלהם, אבל הם יכולים לעשות זאת רק תוך כדי השארת עצמם בחוץ. זה חלק ממה שקרה לנו בראשית ימינו. הפגיעות שספגנו דחפו אותנו לדחוק את עצמנו החוצה. אולי למדנו להתערב ולהלחם למען עקרונות או למען אנשים אחרים, אבל זה לא ממש למען מערכות היחסים שלנו. זה עבורם, אבל לא עבור הקשר שלנו איתם. כאן, בקהילת היעוץ, אנחנו יכולים לקרוא תיגר על זה ביחד עם אנשים שאולי גם הם אמיצים דיים כדי לקבל על עצמם אתגר זה. עלינו ללמוד להזכיר זאת זה לזו, להפנות לשם את החשיבה שלנו, לקבל על עצמנו את המאבק הזה.

יועצים הנם יצורים מופלאים. הם גורמים לכל דבר לנוע יותר מהר. עם זאת, אני לא רוצה לוותר לך כנועצת בעשותך את המהלך הזה מהכיוון שלך, בין אם היועץ שלך כן מביו או לא מבין, בין אם הוא כן יכול להזכיר או לא יכול להזכיר לך זאת. אני רוצה שתהיי מסוגלת לכוון את החשיבה שלך לפינה הזו ולעמוד בפני כל הבדידות והניתוק שהיו מנת חלקנו. עלינו להביא את מערכת היחסים שלנו למקום בו נוכל פשוט להביט זה בזו ולבכות - ולהישאר שם עם כל אי-הנוחות, ולתת לפורקן לצאת. אני סבור, שאם נאבק במצוקה הזו כאן, נוכל לעשות זאת בכל סוג של מערכת יחסים.

עלינו לעשות את העבודה הזו. אני חושב שזה יחולל שינוי אדיר בתקשורת בנינו. זה יחולל שינוי אדיר במה שאנשים יוכלו לראות בנו. כבר עכשיו חלק גדול מהבטחון שאנשים שואבים מאיתנו אינו נובע רק ממה שאנחנו אומרים או מהדרך בה אנו אומרים זאת, אלא מהיחס שלנו כלפיהם ויחסינו אחד כלפי השני.

ברשותכם, אנסה לחזור על חלק קטן מכל זה: אני קורא לכם להשתמש באכפתיות שסביבכם, לא כדי להרגיע את עצמכם, לא כדי להשקיט את הדאגות שלכם על מנת להמשיך ולהלחם מלחמות אחרות. אני רוצה שתשתמשו באכפתיות הזו כדי להביט באכפתיות שאתם לא מרגישים, שאתם לא יכולים להראות ושלא העזתם להסתכל עליה. אני רוצה שנשתמש במשאב זה לא רק כבטחון מרגיע, אלא כדי להעמיק יותר, כדי להסיר את המצוקות האלה מדרכינו.

אנחנו יכולים להשתמש במשאב הזה כדי להלחם עוד יותר, לא כדי להישאר באותו מקום באופן יותר בטוח. המשמעות היא להתייצב מול רגשות שנראים כמעט בלתי נסבלים ולהישאר שם עד כמה שנוכל, בעודנו עוברים דרך מצוקותינו ופורקים אותן כדי לזכות בקשרים כאלה זה עם זו שכל בן אנוש רוצה ומאמין שיכולים להיות.

תרגום – תמי שמיר עריכה – מיכל רוזנצויג-גופר עריכת לשון – אסתי כהן