עובדים על מצוקותינו בגלוי ובאופן מלא

מתוך שיחה של טים ג'קינס בסדנת שחרור שחורים ופיתוח קהילות, יולי 2002

פורסם ברבעון  ,Present Timeאפריל 2003

תרגום : עדנה אל- רום         עריכה: מיכל רוזנצוויג-גופר      עריכה לשונית: אסתי כהן

הקרב שלנו בדיכוי המופנם , לעתים קרובות, הוא אחד הקרבות שעלינו להילחם. החברה פגעה בנו, שוב ושוב, והשאירה אותנו מבולבלים בנוגע לעצמנו והאחד לשני. זה עלול להוביל אותנו לוותר אחד על השני, להירתע  כשמישהי או מישהו אחר מראה את מצוקתו. אנחנו  רגוזים ופגועים. "הם יכולים להתנהג יותר טוב".

כל אחד מאתנו יכול להתנהג יותר טוב, אבל עדיין ישנו מאבק שעלינו לעבור דרכו. הידיעה מהו המאבק, משנה אותו, אבל אינה מסלקת אותו. אנחנו עדיין מתבלבלים בנוגע לעצמנו ובנוגע לשני. כשמישהו מראה בלבול אין זו סיבה להתרגז, אנחנו מתרגזים בגלל הקלטות המצוקה שלנו. כל דבר בראשנו שמרחיק אותנו מאדם אחר – הוא ה'חומר'[1] שלנו. גם בראשו של האחר ישנן מצוקות, אבל המצוקות שלנו הן אלה שבידינו לעבוד עליהן ולהשתחרר מהן.

לרובנו קשה במיוחד כשמישהו פועל לפי ה'חומר' שלנו. כשמישהו מראה את מה שעובר בראשנו, בעוד אנו מנסים, בקושי רב, לא להראות זאת, אנו מרגישים שזה בלתי נסבל. אדם זה מראה לנו  שלהבת קטנה ועמומה של מצוקה מגורה מחדש, ואנחנו רוצים להתנפל עליו. ההרגשה היא, "שמע, אתה קיבלת את הגרסה הקלה של החומר הזה! בוא ואראה לך מה יכולת לקבל"!  (הקבוצה צוחקת)

אנחנו צריכים קצת תחרות, הלא כן? מי יכול להראות את ה'חומר' הזה בצורה הכי ברורה? באופן מסוים, זה עשוי להיות יעיל. באופן מסוים, יעיל להראות בגלוי את הזעם והסערה במוחנו - כל עוד אין אנו מאמינים בהם.

למדנו להסתיר זאת. לעתים  נראה שזה הטוב ביותר שאנו יכולים לעשות. לעתים קרובות איננו יכולים לעצור בראשנו את  ההתמודדות הזועמת עם ה'חומר' שלנו, אבל אנחנו מפסיקים להפיצו בין אנשים אחרים. אנו שולטים בהתפשטותו. אנחנו לא מטילים אותו על אחרים. אנחנו מחליטים לא להעבירו הלאה. זה באמת ראוי לציון. כשאנו מחליטים החלטה זו בעקביות, הדבר מראה לרגע את טיבו של המוח האנושי. זו החלטה באמת חשובה. היא עוצרת את המחלה המדבקת, היא  מאפשרת מרחב לעבוד יחדיו.

יש לכך גם צד מצער: בסשן אנחנו לא יודעים איך לפתוח את המצוקות באופן מלא. אנחנו דוחפים אותן לכל הצדדים, ואז בסשן ,מנסים להציץ לפינה אחת ולעבוד עליהן. זוהי דרך קשה. אתם יודעים איך אתם מנסים לאתגר את הנועץ או הנועצת כדי שייראו את מצוקותיהם באופן מלא, ואיך הוא או היא מצייצים ציוץ קטן ומשהו מטפטף קצת החוצה. את יודעת מה יש שם. לעתים, את יכולה, איכשהו, ליצור בטחון מספק. לעתים, יש צורך בקבוצה של ארבעים איש יציבים, עם תשומת לב בטרם ייעשה בטוח מספיק לחשוף בגלוי את ה'חומר'. אבל כשזה קורה, ניתן לאדם מרחב נפלא לא להאמין לָמצוקה במשך זמן רב.

אנחנו עדיין מתרחקים האחד מהשני כשהאחר מראה את מצוקותיו מחוץ לסשן, היות ולא מצאנו דרך לפרוק בעקביות את מצוקותינו הקשות. אנחנו מגורים מחדש על ידו. אנחנו מרגישים שאכזבו והכשילו אותנו. אנחנו נעשים מגורים מחדש על ידי האדם שמראה לנו את המצוקה 'שלנו'. זה מה  שהדיכוי המופנם עושה בעקביות  כדי למנוע מאתנו להיות בעלי ברית טובים האחד לשני. בכל אופן, אנחנו יכולים להחליט שלא משנה איזה גירוי מחדש מתרחש, אנחנו נשב פה, זו עם זה, ונילחם בכך.

עלינו להמשיך לעבוד על מה שקרה לנו בעבר. אין זה מספיק לעבוד רק על מה שקורה לנו בהווה. עלינו להסתכל על מה שאנחנו נושאים - ההשפעות של הפגיעות הישנות שלנו. למרות המאמצים שלנו לא להפיץ אותן הלאה, אם אין אנו פורקים אותן,  הן משאירות אותנו חלשות, מופרדות ומרוחקות זו מזו.

אם נעיז לעודד אחד את השני לעבוד יותר ויותר בגלוי ובאופן מלא על המצוקות שנגרמו לנו – יחול שינוי.

Hebrew Translation of "Openly and Fully Working on Our Distresses" - Tim Jackins - Present Time – October 2002

Copyright 2002 © by Rational Island Publishers

All rights reserved