טיוטת הצהרה למדיניות נשים

גרסה מס' ארבע

מתוך Present Time, January 2005

תרגום : סימה מנור

עריכה : אורנה שומן, תמי שמיר, מיכל רוזנצווייג-גופר

עריכה לשונית: אסתי כהן

 

הצהרה כללית

הצהרה על אחדות

ישנו קשר המחבר אותנו כנשים שעובר דרך כל הזהויות הגזעיות, האתניות, הדתיות, הלאומיות, הבדלי הגיל, הבריאות והזהות המינית. כנשים, יש לנו יותר במשותף מאשר מבדיל. בזכותהחיבור המשותף שלנו אנו יכולות לעבוד למען שחרור מקיף-עולם של כל אחיותינו, הנשים, בין אם הן מודעות כרגע לדיכוי שלהן כנשים ובין אם לא. כדי להיות מחויבות לכל הנשים, עלינו להכיר באחדותנו עם כל האנשים המדוכאים.

מקורות של כל דיכוי

ניצול ודיכוי מבוססים על כלכלה ולא על הבדלים כלשהםבין קבוצות של אנשים.

ביעוץ-הדדי אנחנו מגדירים דיכוי כהתייחסות שיטתית גרועה כלפי קבוצה אחת של אנשים על ידי קבוצות אחרות כאשר זו מחוזקת על ידי החברה. דיכוי צומח מהיתרון והרווח הניכר שיש לקבוצה אחת כתוצאה משעבוד קבוצה אחרת, לצורך רווחים חומריים עבור  הקבוצה המשעבדת. חברות התקדמו מעבדות לפיאודליזם ומשםלקפיטליזם. כיום אנו חיות בעולם הנשלט על ידי קפיטליזם. דיכוי נשים היה חלק בלתי נפרד מכל החברות המדכאות וכיום הוא חלק מקפיטליזם גלובאלי.

איך נשים נעשו מדוכאות

ככל שהרכוש והירושה נעשו חשובים, שלטון הגבר ברכוש ורצונו להעבירו לילדיו "שלו",  הפכו בסיס לשליטה באישה. הקשר הביולוגי של נשים להולדת ילדים והתפקידים שהתפתחו כתוצאה מכך הם התירוץ, לא הסיבה, לדיכוי נשים. אין, ולא היה אף פעם, שום דבר מולד בלהיות נקבה היכול להצדיק דיכוי נשים.

תפקידי הלידה והאמהות הינם מהותיים לקיומה של כל תרבות ושל המין האנושי. העבודה החשובה של העברת מסורות והשקפות, ואספקת הזנה פיסית ורגשית הוטלו לעתים קרובות על אמהות. בחברות מתפתחות מוקדמות רוב הנשים לא היו ציידות או לוחמות מסיבה טובה. קבוצה יכלה לאבד הרבה גברים ועדיין לשרוד כל עוד היו נשים שילדו ילדים. קבוצה גדולה של נשים עם קבוצה קטנה של גברים יכלה להתאכלס-מחדש. בחברות מעמדיות, עבודת נשים, במיוחד זו של הולדה ואמהות, לא תוגמלה בשכר ודבר זה היווה בסיס לניצול נשים.

דיכוי נשים

הזכות לשלוט בגופן ולהשתמש בכוח כלכלי ופוליטי נגזלה מנשים באופן שיטתי. ראו אותנו והתייחסו אלינו כפחות מאנושיות – כלא אינטליגנטיות וכתלויות באחרים. מצד אחד עברנו "אידיאליזציה" שיש להגן עלינו ולכבד אותנו, ומצד שני ראו בנו שפחות או משרתות שאפשר להכותן. העריצו אותנו או דיכאו אותנו עד עפר, אבל תמיד כרכוש ובשליטה של גברים. לא התייחסו אלינו כשוות בכוח, באינטליגנציה ובעוצמה. השליטה על ידי גברים ממשיכה כיום בטווח שנע בין אכזריות רעת-לב (ניצול מיני ואלימות פיסית) לבין מניפולציה דקה (כמו, לגרום לנשים להרגיש שעלינו להתייפות כדי לקבל אישור ולהיות "נחמדות" כדי לקבל יחס טוב מינימאלי).

חברות מעמדיות מקדמות אי-שוויוניות מכל סוג. ברוב החברות המעמדיות היה אי-שוויון כלכלי המבוסס על סקסיזם, כולל הציפייה מנשים לעשות עבודה שאינה-מתוגמלת בשכר:  הולדה ואמהות. עם התפתחותן של חברות מעמדיות צורות ספציפיות של סקסיזם השתנו, למרות שהאפיונים הכלליים של סקסיזם התקיימו בכל החברות שנשלטו על ידי גברים. כיום,  מרבית הנקבות בעולם גדלות עניות ונשארות עניות במהלך חייהן. רוב הנשים הבוגרות עובדות בשתי מישרות. ב"צפון" הכלכלי[1], הן עובדות בבית ללא שכר ועובדות בעבודה פחותת-ערך ככוח עבודה-שכיר, שם הן מרוויחות פחות מגברים. רוב הבוגרים העניים הן נשים. נשים מהוות חמישים ואחד אחוזים מאוכלוסיית העולם ועובדות שני-שלישים משעות העבודה בעולם. הן מקבלות עשרה אחוזים מההכנסה בעולם ומנכסות פחות מאחוז אחד מהרכוש בעולם.

המוסדות של דיכוי נשים

ברוב החברות המעמדיות כמעט כל המוסדות, אם לא כולם (בהגדרה רחבה), מדכאים נשים. במוסדות אחדים, מאורגנים-היטב, נשים משמשות מטרה במיוחד. למוסדות אלו יכולים להיות תפקידים חיוביים כלשהם, אבל הם בעיקר ממלאים תפקיד בהנצחת סקסיזם. הם כוללים את "תעשיות" הסקס והיופי ומוסדות שעוסקים בנישואין, ברבייה, בגידול-ילדים ובעבודת נשים. אחרים, כמו מערכת "בריאות הנפש", מערכת החינוך, הפוליטיקה והתקשורת, טעונים גם הם בדיכוי סקסיסטי.

בנוסף, קיימים מספר "מנגנוני סקסיזם". אלו כוללים אלימות כלפי נשים, הפיכתן לקרבנות מיניים, יחס-גרוע סקסיסטי מצד גברים, פיקוח חברתי באמצעות סמים ותרופות פסיכיאטריות (שנרשמות לנשים לעתים קרובות יותר מאשר לגברים) ודיכוי מופנם.

 

מנגנונים של דיכוי סקסיסטי

מנגנונים של דיכוי סקסיסטי מחזקים, משמרים וממשיכים דיכוי של נשים. להיפטר מהם הינו חלק משחרור נשים מדיכוי ומדיכוי מופנם. להלן המנגנונים העיקריים:

אלימות

אלימות היא בעלת עניין מיוחד לנשים. לעתים קרובות היא מלווה בהתעללות מינית ורגשית. נשים מוכות על ידי אבות, אמהות, דודים, אחים, אחיות, בעלים, מאהבים ו"חברים". כאשר האלימות אינה מיושמת בפועל, עלול עדיין להיות איום באלימות. כמעט כל הנשים עברו התעללות פיסית על ידי גברים. (חשוב לזכור שגברים מיישמים אותה התנהגות שקודם לכן הם היו קורבנותיה.)

חוסר הערכה, פסילה

פסילה היא כלי נוסף של דיכוי. היכולות של הנשים לחשוב ולתקשר נפסלות באופן שיטתי. לא מעודדים אותנו לפתח יכולות אלו ומלמדים אותנו שאנחנו נחותות מן הגברים  פיסית וגם מנטאלית. בגלל שנפסלנו כל כך, רבות מאיתנו מתקשות לחוש בטוחות במה שאנחנו יודעות ולבטא זאת במילים. אנו עלולות לחוש שאיננו מסוגלות להסביר את חשיבתנו.

יחס-גרוע סקסיסטי מגברים

החברות שלנו מקבעות בגברים מצוקות סקסיסטיות. מצוקות אלו יוצרות עמדות מוטעות כלפי נשים, לגבי ערכנו, יכולותינו ועוצמתנו. הן מופעלות בדרכים מעודנות יותר או פחות, הכוללות התעלמות מנשים והשפלתן, התייחסות לנשים כנחותות מבחינה אינטלקטואלית, כאובייקטים מיניים, הפיכתן לקרבנות מבחינה מינית, אחזקתן בתפקידים משעבדים, זלזול בערכן ולפעמים הריגתן.

הפנמת דיכוי

נשים בהיותן מטרה לדיכוי  מפנימות דעות מדכאות דפוסיות כלפי עצמן. חלק גדול מהנזק המתמשך הנגרם על ידי סקסיזם (ודיכויים אחרים) הוא התוצאה של דיכוי מופנם זה.

כדי להישאר מדוכא, צריך שאדם יותנה "לקבל' את הדיכוי, התניה שנעשית על ידי יחס-גרוע ומידע-שגוי. אין זו אשמתו של הקורבן שהיא או הוא מסכים לדיכוי. פסילה, ויחס-גרוע שיטתיים יוצרים הקלטות מצוקה. הקלטות אלו בהיותן מחוזקות ומגורות-מחדש בהתמדה, גורמות לקורבן להתייאש ולהיכנע לדיכוי. הקלטות המצוקה, שכוללות עכשיו הסכמה זו,  מקבעות את הדיכוי במקומו. הן הופכות למוסכמות חברתיות-קבוצתיות בתוך הקבוצה המדוכאת. זהו דיכוי מופנם.

קבוצה חייבת לסרב לקבל עליה את הדיכוי כדי להיפטר ממנו. אין זה פשוט כפי שזה נשמע. הקיבוע העמוק והמתמיד של דפוסי מצוקה אלה הופך את התהליך למבלבל.

בכל אופן, אנחנו יודעות איך להיפטר מהקלטות מצוקה. אנו יודעות שפורקן עובד ואנחנו מפתחות במהירות מיומנות גבוהה בכך. יצירת בריתות עם קבוצות מדוכאות אחרות עוזרת גם היא לפיזור הבלבול.

דיכוי הדדי

חברות מדכאות מציבות קבוצות מדוכאות זו נגד זו. מכיוון שכל קבוצה מדוכאת נפגעה על ידי דיכוי, ניתן לגרום לה גירוי-מחדש שמוביל להשתתפות בדיכוי האחרים. כל בני האדם דוכאו מתישהו – אפילו אלו שבראש ההירארכיה של המדכאים – אם לא בדרך אחרת, אז כילדים. כאשר קורבן הדיכוי מגורה-מחדש הוא נוטה להיכנס לתפקיד הפחות מכאיב של המדכא. בדרך זו דיכוי ממשיך להתקיים שלא במתכוון. אנחנו יכולים לראות איך דיכוי  מועבר הלוך וחזור לסירוגין בין קבוצות דיכוי. אנשים ממשיכים לדכא אחד את השני כשהם  מחליפים תפקידי קורבן ומדכא לסירוגין.

 

דוגמאות לדיכוי מופנם ולדיכוי הדדי

סקסיזם מופנם לובש שלוש צורות:

1) נשים אחדות מאמצות עמדות מדכאות כלפי עצמן, למשל, "אני לא יכולה לעשות 'מתמטיקה' ", "מגיע לי יחס גרוע", "אינני יפה", "אין לי ברירה, אלא ללדת ילד". הן נאבקות על מנת להרגיש שוות לגברים. למעשה, נשים הן מבריקות, אוהבות, יצירתיות, משתפות פעולה ורבות עוצמה. כל ההרגשות או ההתנהגויות ההפוכות הן תוצאה מכך שנפגענו. כל מצב, מלבד הערכה-עצמית מושלמת משמעותו להאמין לדיכוי שהושם עלינו מבחוץ. אנו יכולות להשיג-מחדש את מלוא גאוותנו על היותנו נשים. אנו יכולות להתגאות ביכולותינו לחשוב, לאסוף מידע ולהבין את העולם. אנו יכולות להשיב את גאוותנו בתפקידים נשיים מסורתיים, ובו בזמן להיות גאות במאבקנו בהגדרות המדכאות והנוקשות של תפקידים אלה. אנו יכולות לסתור בשיטתיות את "אמות המידה התרבותיות"[2] שפוסלות את טבענו האנושי הבסיסי ואת נשיותנו. כולנו נשים אמיתיות.

2) נשים מפעילות-מחדש סקסיזם כלפי נשים אחרות – על ידי ביקורת כלפיהן, הפחתה בחשיבותן, תחרות עימן, זלזול בהן, ציפייה מהן למלא תפקידים כנועים, וכו'. באוחזינו בדיכוי המופנם הזה אנו מכוונות אל נשים אחרות את המסרים השליליים שהופעלו כלפינו. כפי שנכון להעריך את עצמנו באופן מוחלט, באותה מידה נכון להעריך באופן מחלט זו את זו. אנחנו מסוגלות ליטול אחריות מלאה על חיינו. איננו צריכות להתחרות זו בזו על משאבים מוגבלים. אנחנו המשאבים. אנו יכולות להעריך את עצמנו ואת תרומותינו הייחודיות. אנו יכולות לאהוב ולהעריך זו את זו ולהשיג-מחדש את הנינוחות בקרבה פיסית. אנו יכולות להיפטר מסטנדרטים תרבותיים של הרוב לגבי יופי ולהתענג על היופי הייחודי של נשיותנו, כמו גם על יכולתנו לחשוב, ליצור ולאהוב.

3) קבוצות של נשים (המוגדרות על ידי גזע, מעמד, זהות מינית, גיל, מוצא וכו') מדכאות קבוצות אחרות של נשים. למשל, בגלל גזענות וסקסיזם מופנם נשים לבנות מדכאות נשים בעלות צבע עור אחר. דיכוי של קבוצה אחת על ידי אחרת מונע מאיתנו לראות את המשותף לנו, לראות שהנושאים המשפיעים על קבוצה אחת משפיעים גם על הקבוצות האחרות. עלינו להתחייב לשחרור של כל אחת. עלינו ללמוד להעריך את התרבויות, סגנונות החיים והזהויות המיניות של כל אחת. עלינו לתקוף את הדיכויים הרבים שמפרידים אותנו זו מזו ולהתחייב  להסיר מההתנהגויות שלנו כל סימן לגזענות, דיכוי יהודים, דיכוי על בסיס גיל, סקסיזם מופנם, מעמדיות, דיכוי אנשים עם מוגבלויות, דיכוי אנשים בעלי זהות הומוסקסואלית, דיכוי לסביות, דיכוי ביסקסואליות, דיכוי טרנסג'נדריות וכן הלאה.

 

סקסיזם עכשווי

במספר מקומות בעולם התקשורת מקדמת את הרעיון שהסקסיזם מת. בעצם, סקסיזם חי ופעיל בכל מקום. הוא התפתח וקיבל צורות חדשות, כמו בכל תקופה אחרת בהתפתחות חברות מעמדיות.

להלן תיאור של סקסיזם עכשווי. הוא ישים בעיקר לגבי סקסיזם ב"צפון" הכלכלי. לנשים, ב"צפון" הכלכלי עדיין יש הרבה מה ללמוד על המציאות של חיי נשים באומות היותר מדוכאות של העולם. לקבלת תמונה מדויקת יותר, מחוץ להשפעה המערבית, וכדי להיות מסוגלות לצייר תמונה מלאה יותר על סקסיזם בעולם הרחב, נחוצה תשומה מיותר ויותר נשים.

ככלל, חיי נשים השתפרו

חיי נשים השתפרו בכל שלב נוסף של התקדמות החברה ותנועת הנשים. מבנים פטריארכאליים מסורתיים קורסים במקומות רבים. המשפחה המסורתית שבשליטת גבר –  יחידה חברתית בסיסית היסטורית – השתנתה עד מאוד. יש פחות הגבלות על זכויות נשים ופחות זכויות יתר לגברים על חשבון נשים. רוב הנשים עובדות מחוץ לבית. נשים השיגו יותר גישה לחינוך ונשים רבות יותר הן מקצועיות. נשים גם התקדמו בתחומי בריאות, אתלטיקה, אמנויות ופוליטיקה, ובמסגרת דתות אחדות.

אי-השוויון נמשך

למרות הישגים אלה אי-השוויון נמשך. אלימות נגד נשים עלתה ויש יותר נשים עניות. בגלל שבירתן של מספר מוסכמות מסורתיות (כמו הצורך להינשא אם את בהריון) לעתים קרובות חסרה תמיכה לנשים עם ילדים והן סובלות מבחינה כלכלית. דפוסים של סקסיזם וסקסיזם מופנם עדיין נמשכים למרות שיש יותר שוויון בנישואין מאשר אי-פעם. נשים עדיין נאבקות קשה נגד סקסיזם בבית, במקום העבודה, בפוליטיקה, בדת, במערכת הבריאות ובכל מוסד מרכזי אחר.

כשאנשים מאתגרים סקסיזם, חברות מדכאות נצמדות להעמדת-פנים, להסתרה ולתרמית בניסיון לטשטש את קיומו. נאמר לנשים צעירות שנשים הן עכשיו שוות או אפילו יותר משוחררות ורבות עוצמה מגברים. חברות "צפוניות" מפרסמות את הסקסיזם היותר גלוי ב"דרום" הכלכלי[3], על מנת שסגנונות חיים צפוניים של נשים  ייראו טוב בהשוואה לדרום.

צומחות צורות "חדשות" של סקסיזם. עם ההתפשטות והשליטה של חברות רב-לאומיות בכל העולם, נשים, בעיקר לא לבנות, עובדות עכשיו ברוב העבודות, עבודות-הכפיים הקשות, ששכרן נמוך. תעשיות עשירות מאוד המנצלות במיוחד נשים - כמו, פורנוגרפיה, פרסום ותעשיות היופי - גדלו מאוד.

טכנולוגיות מתקדמות ומוצרי צריכה חדשים מניבים צורות "חדשות" של סקסיזם וחברות מדכאות מציגות זאת כ"שחרור". למשל, במספר מקומות "אישה משוחררת" היא אישה עם זכות ל"חופש מיני" וזכות לקנות מגוון מוצרי צריכה ש"משפרים" או משנים את הופעתה. "שחרור" חדש כוזב זה, המניב רווח עסקי רב, הוסיף מאבקים חדשים לנשים: אנורקסיה ובולימיה, שליטה ברגשות באמצעות תרופות, דימויים מוסיקליים ותקשורתיים אלימים, התמכרויות מיניות וכן הלאה. קיים עיסוק-יתר ב"שחרור מיני" בקרב פמיניסטיות אחדות ב"צפון" הכלכלי. התרבות הצרכנית ביזתה והשפילה את חיי כל הנשים. סקסיזם  עדיין לא "מת".

אנו חייבות למגר גזענות

לגזענות יש כיום תפקיד מפתח מפלג בעולם. אנו צריכות להבין איך גזענות מפלגת את כל האנשים ונשים בפרט. עלינו לחקור ולהבין את השילוב שמתקיים בין גזענות וסקסיזם. גזענות וסקסיזם, (בהגדרה רחבה), ארוגים יחד בכל אחד מהמוסדות שמפיצים סקסיזם: רבייה, נישואין וגידול ילדים, כלכלה, תעשיית היופי ותעשיות המין. למשל, תעשיית היופי מדכאת נשים לבנות וגם רואה ב"לובן" חלק מסטנדרט של יופי, מה שמדכא נשים שאינן לבנות. פגיעות שמתייחסות לגזע ומגדר משפיעות על כל הנשים. מחובתנו לאתגר גזענות ולמגרהּ לחלוטין כדי להשיג שחרור נשים.

נשים שאינן לבנות ממלאות תפקיד חשוב בסיום גזענות

כיום, נשים שאינן לבנות מהוות את רוב הנשים בעולם. הן לוחמות בדיכוי כפול, גזענות וסקסיזם, ובדרך כלל גם בדיכוי מעמדי (הכולל לעתים קרובות עוני). חיוני, שנשים שאינן לבנות ינכסו לעצמן שחרור נשים וימלאו תפקיד מרכזי במאבק להשיגו, כדי לאפשר זאת תנועת הנשים חייבת לשים במרכזה את סילוקם של גזענות וסקסיזם גם יחד.

נשים לבנות חייבות לשחרר עצמן מתפקיד המדכא

נשים לבנות חייבות לשחרר עצמן מהתפקיד של מדכא ביחס לנשים בעלות צבע כדי להשתחרר. מצוקותיה של מדכאת שאינן מאותגרות מפרידות נשים לבנות מנשים בעלות צבע ומבלבלות אותן להסתפק בשינויים קטנים במקום שחרור אמיתי.

נשים בכל מקום הן מדוכאות, אבל נשים גם מדכאות ומנצלות נשים אחרות. הבסיס לתופעה זו הוא כלכלי וגם לגזע יש בו תפקיד. מעמדיות ודיכויים אחרים משסים נשים לבנות זו בזו. פגיעות אלה הן שגורמות להן לדכא נשים בעלות צבע.

מאז ימי קדם פעלה קבוצה קטנה של נשים כסוכנת-דיכוי כלפי רוב הנשים. נשים ממעמד בעלי ההון, שהיו בעצמן רכוש של גברים בני אותו מעמד (אמצעי ללדת את יורשיהם ולהקנות להם מעמד), השתמשו בנשים אחרות כשפחות במשק ביתן. השפחה עשתה את עבודות הבית בבית אדוניה, שירתה אותו (כולל מינית), טיפלה בילדים "שלו", וגם נתנה מענה לצרכים של "הגברת". נשים פֻלגו בצורה זו לא רק בחברות העבדות המוקדמות, אלא גם בחברות הפיאודליות, בתקופת עבדות השחורים בארה"ב ובשלבים מסוימים של הקפיטליזם.

כיום, נשים בעלות צבע עובדות בדרך כלל במקצועות נשיים מסורתיים שהשכר בהן נמוך יותר. חלק ממשרות אלו – למשל מזכירות ומשק בית – משמעותן עבודה עבור נשים מהמעמד הבינוני שהן בעלות מקצוע או עשירות. (נשים צבעוניות אינן מיוצגות כראוי במִשרות של המעמד-הבינוני ובעבודות מקצועיות, ומעטות מהן הן עשירות. בכל אופן, כאשר הן כן משיגות עמדות אלו, גם הן נוטות ליישם את הדיכוי המעמדי כלפי אחיותיהן הפחות עשירות.)

 

בלבול לגבי חופש מיני

לאחרונה סילפו כמה בלבולים את המאבק נגד סקסיזם. בחברות מסוימות אושרו, ואפילו נחגגו, כל צורות הפעילות המינית וזאת בשם שחרור וחופש (במיוחד של נשים צעירות). בתוך כמה דורות עברנו מחברות שאוסרות פעילות מינית מחוץ לנישואין הטרוסקסואלים לחברות שמניחות, כי כמעט כל סוג של פעילות מינית הוא לגיטימי מגיל צעיר. שינויים אלו הניבו מספר תוצרי-לוואי טובים, כמו זכותן של נשים ליהנות ממין, עם זאת, אושרו גם התנהגויות פוגעות ולא רציונאליות. אין זהות בין "חופש" מיני לבין לקיחת אחריות על גופנו ועל מיניותו. חשוב להבהיר בלבול זה כדי שנוכל להתארגן לקראת שחרור אמיתי.

 

כל הנשים הן נשים אמיתיות, ולכל הנשים מגיע להרגיש טוב לגבי עצמן כנקבות

דיכוי נשים הצמיח דעות כוזבות לגבי המציאות של חיינו כנשים. למשל, הדימוי הסטריאוטיפי שמיוחס ללסביות, כאילו "אינן נשים אמיתיות" ובאותה עת כאילו היו "הנשים המשוחררות" היחידות. דעות כוזבות אלו לגבי התנסויות של נשים משמשות לטיפוח ההפנמה של דיכוי נשים. התנסות בזהויות מיניות – לסביות, ביסקסואליות, הטרוסקסואליות – נהייתה אופנתית בחוגים אחדים ועלולה להוות תחליף לנקיטת המאבקים הממשיים ביחס לתפקידים המוקצים לנשים בחברה. התנסות גוברת בזהויות מגדר (למשל, ניתוחים לשינוי מין) היא אינדיקציה לכך שנשים מרגישות רע לגבי עצמן כנקבות. הפסילה המתמדת של נשים על ידי החברה מבוססת על הדעה שיש משהו לא-תקין ומוגבל בלהיות אישה. זה לא נכון ואף פעם לא היה נכון. כולנו יכולות להיות מאוד גאות בנשיותנו, נקביותנו. נהדר להיות נקיבה בכל דרך. כל רושם או הרגשה אחרת אינם אלא עקבות של הדיכוי שלנו וניתן לפרוק אותם. בעיות אלו אינן יכולות להיפתר ע"י פתרונות ממוסחרים כוזבים. אנו יכולות להיות גאות כנקיבות ולחגוג את מה שייחודי בנו.

בו בזמן, חשוב עבור כל הנשים לשים קץ לזהויות מיניות ומגדריות נוקשות ומדכאות. דיכוי אכזרי מופנה כלפי נשים לסביות, או כל אישה שאינה תואמת את המושגים הנוקשים המגדירים נשיות והתוצאה היא פחד ליצור בריתות קרובות ואוהבות עם נשים אחרות, או לפעול מחוץ לתפקידים המסורתיים של נשים. אם אישה אינה מתאימה ל"תפקיד הנכון" היא לעתים קרובות, מגונה ומאוימת על ידי דיכוי הומוסקסואלי.

כל הנשים רוצות יחסים קרובים, אוהבים ומחויבים עם נשים אחרות. אין לכך כל קשר  למין. העדפה מינית אינה הסיבה, אלא התירוץ, לדיכוי לסביות. לכל הנשים ולכל הגברים יש אותו טווח של אפיונים אנושיים – אינטליגנציה, עוצמה, אהבה וכל השאר. אפיונים אלה אינם מבוססי מגדר. אין שום סיבה לשנות את המין כדי לזכות בכל האפיונים הללו.

 

קפיטליזם גלובלי

קפיטליזם גלובלי העצים את אי השוויון הכלכלי בין הארצות של ה"צפון" והארצות של ה"דרום". 20% מאוכלוסיית העולם שחיה בארצות העשירות ביותר (ב"צפון") מקבלים קרוב ל 28% מההכנסה בעולם וצורכים חלק מקביל של משאביו. 20% העניים ביותר בקושי שורדים על 1.45% מההכנסה העולמית הכוללת.

עוני, גזענות וסקסיזם הם היבטים של החלוקה הכלכלית "צפון-דרום" השלובים זה בזה. האנשים העניים של העולם הם ברובם נשים וילדים בעלי צבע. למרות שכל הנשים צריכות להילחם באלמנטים מסוימים של סקסיזם – למשל, אי-שוויון כלכלי ופוליטי, ואלימות נגדן כנשים – נשים מה"דרום" סובלות באופן שונה מהנשים מה"צפון". שליטה כלכלית ע"י איגודים רב-לאומיים מעצבת את כל מאבקי הנשים.

התפשטות הקפיטליזם ברחבי העולם הביאה לארגון מחדש של העבודה. הדרכים בהן נשים מנוצלות ככוח עבודה זול השתנו במקביל לשינוי בצרכים הכלכליים [**successive economies**]. בשני העשורים האחרונים היוו נשים את עיקר כוח העבודה בעבודות קשות שהשכר בהן נמוך. איגודים רב-לאומיים ניצלו יותר ויותר נשים אלה, במיוחד ב"דרום" הכלכלי, ואספו רווחים ענקיים.

כל צורות הסקסיזם מזיקות

טעות היא להשוות ו"לדרג" את הסקסיזם בארצות ובחברות שונות, זה אינו משפר את יעילות העבודה כנגד סקסיזם. אמנם להיהרג על היותך נערה הוא בבירור יותר גרוע מלהיות מושפלת על היותך נערה, אך עלינו להסב  תשומת לב לסיום כל צורות ההתנהגות הסקסיסטית ולא להשוות את צורותיו השונות. מובן שאישה עשויה להרגיש בת-מזל אם צורה מסוימת של סקסיזם אינה מופנית כלפיה, אבל אין כל הצדקה להרגשת עליונות מצידה בשל כך. כל צורות הסקסיזם, יחד עם הקלטות המצוקה שנובעות מהן, מזיקות לכל בני האדם.

ממשלות של מדינות "צפוניות" הִשוו ודירגו את צורות הסקסיזם השונות כדי להצדיק מדיניות גזענית, צבאית, פוליטית וכלכלית כלפי מדינות מה"דרום". הממשלות של מדינות "דרומיות" אחדות (למשל, הודו, דרום אפריקה וסין), מיסדו מדיניות שתומכת בנשים ובמטרותיהן, אבל היא פורסמה ב"צפון" לעתים רחוקות בלבד.

קולוניאליזם ומאבקים לשחרור לאומי

מרבית הנשים בעולם חיות בארצות הפחות מפותחות כלכלית. הן גם חיות בארצות שנשלטו על ידי ארץ אחרת או שנשלטות פוליטית וכלכלית על ידי המעצמות (ניאו-קולוניאליזם). הדברים שנשים מתמודדות עמם במדינות אלה, הן בנושאים כלליים והן בנושאים הקשורים-למגדר, מושפעים עמוקות על ידי מאבקים לאומיים אלה.

 

שחרור כל האנשים וכל הנשים

לשם שחרור כל הנשים וכל האנשים, עלינו לנקוט בצעדים הבאים:

לוותר על התנהגות קורבנית

אנו יכולות לוותר על התנהגות קורבנית באמצעות

·             הכרה בדרכים בהן סקסיזם משפיע על חיינו.

·             החלטה שלא לפעול יותר כקורבנות וליטול אחריות מלאה על חיינו.

·              החלטה להיאבק למען נשים כקבוצה. איננו יכולות לחכות עד שגברים, כקבוצה, ישנו את עמדותיהם, או עד שהחברה תשתנה מעצמה; אנחנו חייבות ליזום את שחרור עצמנו מהדיכוי החיצוני והמופנם.

·             פורקן רגשות של חוסר-אונים שהושמו עלינו בשיטתיות בתקופת הילדות. אנחנו יכולות לעזור זו לזו להשיב-לעצמנו את כוחנו ולתפוס את מקומנו הראוי כמנהיגות  את מאבק השחרור של עצמנו ושל העולם.

להזמין גברים להצטרף אלינו במאבק למיגור סקסיזם ודיכוי גברים

גברים הם בעלי הברית הטבעיים שלנו. אפשר לקבלם בברכהכבעלי בריתנו במיגור הסקסיזם.

ראיית הגברים כ"אויב" מורידה מערכנו כבני אדם. ההתנהגות הסקסיסטית של גברים, העמדות והרעיונות השגויים, נכפו עליהם על ידי החברה. גברים הם המכשירים לדיכוי נשים, לא המדכאים. סקסיזם מפריד נשים וגברים זה מזו. אנחנו יכולות לסרב לקבל זאת ולהסתכל קדימה לזמנים בהם נשים וגברים יהיו בני ברית קרובים ואכפתיים זה לזו.

מאבק כנגד דיכוי גברים הוא חלק מגיוס גברים כבעלי בריתנו.

דיכוי משאיר קבוצות במחלוקת זו עם זו. נשים אחדות תצטרכנה, אולי, להפריד עצמן מגברים, באופן זמני, כדי שיהיה להן מרחב לעבוד על הגירוי-מחדש שלהן. בכל אופן, מדיניות של הפרדה ארוכת-טווח תביא לידי קבלת הדיכוי. להתייחס זו לזה כאל אויבים רק מנציח את הדיכוי.

יש צורך בשני המינים כדי לשים קץ לגזענות. נשים אינן יכולות לעשות זאת לבד. עלינו להנהיג את מאבק השחרור שלנו וגם את הגברים. על מנת שחייהם של גברים ונשים גם יחד יתנהלו היטב חיוני שנשים  תאבקנה להשגת כוח שווה ביחסיהן עם גברים.

להתארגן לשינויים מיידיים בלי להסתפק ברפורמות הדרגתיות

אנו יכולות לכוון את תשומת ליבנו למאבקים המידיים בסקסיזם ולעודד נשים להיות משכילות, להתבטא ולהתארגן להבאת שינוי. אנו יכולות לארגן פורומים בכל קהילה של נשים, כדי לאפשר לכל אישה לראות איך סקסיזם השפיע על חייה.

סקסיזם השפיע על חיי נשים בדרכים רבות, כולל דרך אלימות, אונס, תת-תעסוקה, הכנסות מוגבלות שמציבות נשים בנחיתות כלכלית יחסית לגברים, תנאי עבודה גרועים ומסוכנים, טיפול בריאותי גרוע, עיקור כפוי, אמצעי מניעה לא-מספקים, העדר אמצעי מניעה ומידע רפואי אחר, אמצעים מוגבלים (הן פיסית והן אינטלקטואלית) להקניית השכלה, מעונות-ילדים דלים, תמיכה בלתי מספקת בקשישים וחד-הוריים, הגבלות חוקיות על נשים והנחות בלתי מוצדקות לגבי תפקידינו המיניים.

להתארגן בנושאים הקשורים לנשים בכל העולם

ככל שהקפיטליזם הגלובלי שולט בעולם נושאים מסוימים יותר ויותר נראים לעין: סחר מיני בנשים, פשעי מלחמה נגד נשים, פורנוגרפיה, פמיניזציה של עוני, התפשטות תעשיית היופי, ההבניה-מחדש של שוק עבודת נשים בינלאומי ואי-ידיעת-קרוא-וכתוב של נשים.  עלינו למצוא דרכים לאחד נשים בכל העולם בנטילת אחריות בנושאים אלו.

לנסח טיוטות לפעולה, מתוך מחשבה עמוקה

נושאים אחדים של נשים כוללים סתירות שקשות לפתרון: ראוי שלנשים תהיה זכות לסיים הריון, אך עדיין רבות מאיתנו סבורות שעובר הוא יצור אנושי חי. יש לאתגר פורנוגרפיה, אבל לא על ידי הגבלת חופש ביטוי סביר, או יצירת צנזורה מיותרת. לנשים יש זכות ללדת ילדים, אבל טכנולוגיית רבייה חדשנית עלולה להיות לא-אתית, וילדים לא-רצויים (במיוחד ב"דרום" הכלכלי) עלולים להיות מנוצלים על ידי נוהלי אימוץ מדכאים.

כדי לפתור סתירות אלו אנחנו זקוקות לתכניות שהושקעה בהן מחשבה רבה ולתנועת נשים בינלאומית חזקה, שמכוונות לסיום סקסיזם ולשחרור כל הנשים. איננו יכולות להרשות לעצמנו להתבלבל כאשר בחברות, כביכול דמוקרטיות, שחרור נשים מושווה לשחרורים "אינדיבידואליים". ממשלות ומערכות פוליטיות שונות מדכאות נשים בדרכים שונות. עבור נשים, המדיניות המאפשרת לידת ילד-אחד בלבד בסין, אינה בהכרח יותר מדכאת מאשר העדרם של אמצעי מניעה בטוחים בארה"ב. אנחנו זקוקות לתכניות שתהיינה מועילות לכל הנשים בכל הארצות.

לעבוד לקראת מטרות ארוכות-טווח

עלינו לעבוד לקראת יצירת חברות בהן כל הנשים מקבלות יחס מכבד, השכלה מלאה,  עידוד להתפתחותן הפיסית והן בעלות שליטה על חייהן וגופן; חברות בהן יש לנו תמיכה מלאה בלידת ילדים וגידולם ושבהן כל עבודה היא עבודת נשים ו"תפקידים מסורתיים" מחולקים שווה-בשווה בין שני המינים; חברות בהן קל לבטא אהבה וחיבה והתחייבויות לכל-החיים הן מקובלות ונפוצות, ולכל הנשים יש קשר זו עם זו כנשים.

אנחנו יכולות להשתמש בכל מאבק עכשווי על מנת: (1) ללמד ולארגן נשים ו-(2) לתת לנשים מרחב לחשוב, לפרוק, ולהוסיף עוצמה לחייהן. עלינו להתנגד להסתפק בהישגים קטנים או חלקיים. חברות מדכאות ינסו להכריח אותנו לקבל פחות מהכל. הן ינסו לפתות אותנו להסכים לפשרות באמצעות ה"נוחות" של הישגים קטנים.

אנחנו יכולות להשתמש במאבקים להשגת שינויים מיידיים כדי לשפר את הבנתנו לגבי מהותו של המאבק ארוך-הטווח, כדי לפתח תכנית כוללת לשינוי, כדי לחזק את הארגונים שלנו וכדי לבנות אחדות רחבה יותר.

מרביתן של תנועות הנשים בעולם-הרחב התפשרו על שינויים חלקיים. ואפילו אלו – למשל, להעדפה מתקנת[4], או לזכות נשים לסיים הריון – נזקקו להגנה מפני התקפות  מתמשכות. אנחנו זקוקות לתכנית שתוכל לשנות או להחליף את המוסדות (במובן הרחב) בהם סקסיזם מושרש ואינו-מוטל-בספק. מוסדות מסוימים – רבייה, נישואין וגידול ילדים; עבודה ומקום העבודה; תעשיות המין; ותעשיית היופי – טעונים במיוחד באלמנטים מדכאים. מוסדות נוספים שממלאים תפקידים מדכאים הם: צרכנות, מערכות חינוך, ממסד הבריאות, מערכת "בריאות הנפש", מערכות פוליטיות ומוסדות דתיים. אנחנו חייבות לסלק מנגנונים של דיכוי סקסיסטי, כגון אלימות נגד נשים, ניצול מיני של נשים ודיכוי על בסיס זהויות מגדריות/מיניות.

שינוי החברה

יהיה עלינו להחליף את החברות המדכאות הנוכחיות בחברות רציונאליות, כדי לבער את הסקסיזם. רק בדרך זו נוכל להשיג, למשל, טיפול-ילדים מיטיב לכולם, או לשים קץ לאלימות נגד נשים. עלינו להבנות-מחדש עבודה לנשים וגברים גם יחד, כדי להשיג טיפול רציונאלי בילדים. מכיוון שבחברות מדכאות אלימות נגד נשים היא חלק אינטגראלי מהשימוש  באלימות בכלל, אנחנו חייבות לשים-קץ לשימוש באלימות בכלל – אפילו בצבא, כדי לשים-קץ לאלימות נגד נשים. אנחנו נמשיך להילחם בגילויים הייחודיים של סקסיזם, אבל בשביל שינוי תמידי ועמוק יהיה עלינו לבלום את כל צורות הדיכוי, ומשמעות הדבר – החלפת חברות מדכאות בחברות רציונאליות.

נשים מהוות את רוב אוכלוסיית העולם. אנחנו אחת מהקבוצות המדוכאות הגדולות ביותר ואנחנו חופפות לכל קבוצה מדוכאת אחרת פרט לגברים. למרות הדיכוי שלנו כנשים, שמרנו בדרכים מסוימות "דלת פתוחה" לאנושיות, למשל, ההבנה של חשיבות יחסים חברתיים ונגישות רבה יותר לפורקן. פתחים אלה נותנים לנו פרספקטיבה חשובה על שינוי חברתי ויכולת להשיג אותו באופן רציונאלי. על אף כל המגבלות, תנועת הנשים הבינלאומית יצרה בעשורים האחרונים רשת בינלאומית מופלאה, רשת שעולה בהיקפה ובקשריה הקרובים על כל אוכלוסיה מדוכאת אחרת. נשים נמצאות במקום טוב ומאותגרות למלא תפקיד מוביל בשינוי החברה.