הרוב היצרני

הרווי ג'קינס - מתוך: "The Upward Trend", עמ' 307

תרגום : עופר קורנפלד

אלה מאתנו שהגיעו לייעוץ ההדדי והרגילים "לעבוד למחייתם" יכולים בתחילה לחוש לעיתים קצת אי נוחות. ככל שהייעוץ ההדדי התפשט ברחבי ארה"ב ובמדינות אחרות קלטו אותו תחילה פרופסורים, סטודנטים, עורכי דין ואנשים אחרים התופשים את עצמם כ"מעמד בינוני" או "אינטלקטואלים". זוהי אולי שאלה אמיתית האם אכן הנם יותר "אינטלקטואלים" מאלו הנוהגים משאיות או עובדים במפעלים, אולם הם לומדו לחשוב על עצמם כאינטליגנטים ולעיתים לחוש כנעלים על הפועלים מפני שהם "משכילים יותר".

אנו מצדנו, אם אנו או הורינו היינו פועלים, קלטנו בדרך כלל את המסר שאיננו באמת "מצליחים" אם לא למדנו באוניברסיטה ונעשינו מקצועיים באיזושהי צורה. אנחנו חושבים שלאנשים שלמדו באוניברסיטה יש בהכרח הרבה מידע שאנו החסרנו. בדרך כלל נחוש שאם נפתח את פינו ונדבר, מישהו יחשוב שאנחנו "טיפשים" משום שלא ביטאנו נכון מלה כלשהי. אונו בצורה מקיפה להיות "צנועים" ביחס לעצמנו ולהימנע מ"להעריך גבוהה" את עצמנו (כלומר אומנו להשפיל את עצמנו כל הזמן).

יעוץ מוצלח

הניסיון שלנו עם יעוץ היה בדרך כלל טוב. וזה היה מוזר להיות מעודדים לבכות או להודות גלויות שאנחנו פוחדים או לרעוד או לצחוק לאורך זמן כאשר היועץ שלנו גורם לנו לחזור על "כיוון" שוב ושוב, אבל ההשפעה הייתה בבירור טובה אחרת לא היינו נשארים עם זה. רובנו בוטחים מספיק בחושינו לדעת כאשר משהו "עובד" בשבילנו והמשכנו בייעוץ הדדי. אולי לא שיחקנו תפקיד מוביל, לא דיברנו מספיק כנגד כמה מהדברים הלא הגיוניים שקורים בקהילות הייעוץ ההדדי.

כמה מאתנו, כמובן, הפכו למורים ולמנהיגים. רוב אלו מאתנו שעשו זאת עד עתה, העמידו פנים שאנחנו מהמעמד הבינוני, התנהגנו כאילו הננו בדרך להיות בעלי מקצוע מייד כשיהיה לנו יותר זמן. לרבים מאתנו זו הייתה הפתעה ותענוג לגלות, כש"יצאנו מהארון", שישנם עוד פועלים אחרים הממלאים תפקידים מובילים בייעוץ ההדדי שהעמידו גם הם פנים שהם "אינטלקטואלים".

בלבול מן החוץ

קשה כמובן למתוח קו בין מי שהינו פועל או שמשפחתו הנם פועלים לבין אינטלקטואלים או בני המעמד הבינוני. בארה"ב לכל ילד עני אומרים שיש לו הזכות להיות נשיא אם הוא יעבוד קשה מספיק או ילמד חזק מספיק. אומרים להם שאם הם יתקדמו מספיק בבית הספר הם יהיו "הצלחה". כלומר שהם יוכלו ללבוש חליפה לעבודה או לקחת חופשות ארוכות ולגור בשכונה "טובה" במקום באזורים של האנשים הרגילים. נהגו לומר שאם נולדת בצד הלא נכון של הכביש, את יכולה לחצות את הכביש, אם תהיי נחושה ותעבדי מספיק. זה מה שאמור להיות הדבר הגדול בארה"ב, שהיא "ארץ האפשרויות" שבה אנשים עובדים יכולים לעלות מה"מקום ביש המזל" בו נולדו ולהיות, אם לא עשירים אזי לפחות מקצועיים. זה דבר חשוב שבהווה רבים מאתנו בייעוץ ההדדי מתחילים להתמודד עם הגישות האלה שהושמו עלינו כדי שנתבייש להיות פועלים או כדי שכישלוננו להגיע מעבר לעבודה במפעל יהיה "אשמתנו."

מי אנחנו?

מי אנחנו בעצם? סוציולוגים בדרך כלל ידברו עלינו כעל "מעמד העובדים". אנחנו מדברים על עצמנו כעל פועלים. מה שונה בנו? במה אנחנו דומים זה לזה? תחילה יש לומר שכל אחד מאתנו הנו ייחודי ושונה. כמו כל האנשים האחרים, כל אחת מאתנו הנה אדם ייחודי לגמרי, עם עניין שונה, ניסיון שונה ומצוקות ייחודיות משל עצמנו, שכן הדברים הרעים שקרו לכל אחת מאתנו מעולם לא קרו למישהי אחרת. אנחנו שונים לגמרי באישיות שלנו, בעניין שלנו, במבננו הפיזי, הופעתנו, שמנו, הגזע והרקע האתני שלנו, והתרבות שלנו. יש בנו מגוון רחב. כל שתיים מאתנו שונות כנראה לא במעט זו מזו, כמו שכל אחד מאיתנו שונה מכל בעל מקצוע, אדם עשיר אחד, מכל מדען או עובד מפעל אחר. מה שמשותף לנו הנו פשוט שאנחנו עובדים כדי לחיות, שאנחנו מייצרים כמעט את כל העושר שממנו חיה האוכלוסייה כולה.

הרוב

אנחנו הרוב הגדול של האוכלוסייה. סביר שלפחות 65% מהאנשים בארה"ב שייכים ל"מעמד העובדים", אפילו לפי ההגדרות הצרות ביותר. אם נכלול בנו את כל האנשים שהנם עובדים, אולם      

שהטעו אותם לחשוב שאינם עובדים, על ידי מתן תפקידי ניהול או מפתחות לשירותי ההנהלה או שהורשו לשמור את ידיהם נקיות על ידי עבודה בשכר נמוך יותר, אזי היחס שלנו באוכלוסייה הנו גבוה מ- 85%.

אנחנו חיים על ידי מכירת היכולת שלנו לעבוד, בין אם זו עבודה לא מיומנת, מיומנת חלקית או מאוד מיומנת, למישהו אחר וקבלת תמורה על ידי חלק קטן מהעושר שאנו מייצרים בצורה של משכורת. בדרך כלל איננו בעליהם של שום אמצעי יצור או מפעלים או בנקים או מסילות ברזל או מכרות. אלה כולם הנם בבעלות אנשים אחרים ש"שוכרים" אותנו. הם מרשים לנו לייצר עושר בעזרת המפעלים, המכרות והשאר שלהם, הם שומרים את רוב העושר לעצמם ונותנים לנו חלק קטן ממה שאנחנו מייצרים כשכר.

אין לנו שום זכות דיבור על האופן שבו המפעלים וכו', שבהם אנחנו מבלים את רוב חיינו, מנוהלים. ההחלטות נעשות על ידי מישהו אחר. לכל היותר מותר לנו לשים הצעה בתיבת ההצעות. אין לנו שום בטחון מלבד מה שהצלחנו להשיג במאבק כמו קופות גמל או רפורמות כמו ביטוח לאומי וביטוח אבטלה שהצלחנו להכריח את אלה שמנהלים את המדינה לכתוב בחוק.

הבעלים

העשירים, בעלי הרכוש הנם חלק קטן מהאוכלוסייה. בערך 1% של האנשים הנו בעלים או שולט ברוב הגדול של אמצעי הייצור של המדינה כלומר מפעלים, מכרות, מסילות רכבת, בנקים וכו'. לאנשים אלה יש מספיק בטחון באמצעות עצם ההחזקה בעושרם. האנשים העושים עבודות מקצועיות לאנשים העשירים, פרופסורים, מנהלי החשבונות, עורכי הדין וכו' הנם בדרך כלל או בעלי שכר גבהו או שמרשים להם לבנות לעצמם קרנות פרישה ואמצעי בטחון אחרים שנותנים להם מידה מסוימת של בטחון בחייהם. לנו זמנים קשים פירושם שנצטרך לחיות על קצבת האבטלה עד שנמצא עבודה אחרת.

שוטפים לנו את הראש

גרמו לנו להרגיש (ולפעמים "קיבלנו" את התפישה) שאיננו חכמים כמו האנשים בעלי העושר או עוזריהם ה"אינטלקטואלים". ספגנו כמות גדולה של פגיעה בערכנו ואנחנו נוהגים להמשיך להפיץ זאת. האמירה הנפוצה "אם הייתי חכם מספיק לא הייתי עובד עדיין למחייתי" הנה ביטוי מובהק לדרך בה גרמו לנו לחוש שוב ושוב במהלך חיינו עד שקיבלנו זאת ואנחנו מתנהגים כאילו אנחנו מאמינים בזאת. 

המציאות שונה

אנחנו  בהחלט חלק חיוני באוכלוסייה. אם המדינה הייתה מורכבת רק מפועלים (כולל כמובן את החקלאים העובדים בחוות) היינו יכולים בהחלט להתקיים ולייצר את מה שאנחנו צריכים. היינו חסרים כמה מ"הדברים היפים שבחיים" אם לא היו אמנים, מוזיקאים, פרופסורים, בעלי מקצוע וכו'. לאנשים אלה יש דברים בעלי ערך לתרבות אולם היינו מתקיימים וחיים בלעדיהם ואילו הם לא היו יכולים לתפקד ולחיות בלעדינו. האנשים העשירים השולטים בחרה תלויים לחלוטין בנו לייצר את העושר בשבילם. הם אינם מייצרים דבר בעצמם, אלא בפשטות לוקחים את העושר לעצמם בעזרת סוג של שוד חוקי הנקרא שיטת המשכורות. כל העושר מוציר על ידינו. עובד במפעל מודרני המפעיל ציוד מתוחכם, לדוגמא, ייצר שווי של 10,000$ ביום עבודה בעוד שהוא מקבל במקרה הטוב 50$ בתמורה כ"חלקו".

בעצם אנחנו מאוד חכמים, מאוד אינטליגנטיים ומאוד בעלי ידע. אנחנו יודעים כיצד לעשות דברים. אנחנו יודעים לעשות את הדברים החשובים ביותר בחיים. התרבות לא תוכל להתקיים בלי הידע המפורט שלנו בתפקידינו המגוונים. אפילו "אינטלקטואלים" מאוד משכילים כמו פרופסורים או מהנדסי מכונות שהמידע שלהם הנו מכובד ומועיל לא ידעו כיצד להפעיל מחרטה ולכן לא יוכלו לייצר את החלקים הממשיים שבשימוש בהם תלויה חברתנו. הפרופסור תלוי בעבודתו של החרט המומחה כדי שרעיונותיו והמצאותיו יבואו ידי ביטוי. לעומת זאת, החרט יוכל להסתדר, לא כל כך טוב אבל באופן מספק, ללא הפרופסור להנדסת מכונות.

אנחנו יודעים את האמת

אנחנו  במגע הרבה יותר קרוב עם המציאות מאשר שאר האוכלוסייה. לאנשים העשירים, שימור השליטה על המדינה ואושרה תלויים ביכולתם לשקר לאנשים העובדים באמצעות כל העיתונים, הביטאונים, תחנות רדיו וטלוויזיה, הכנסיות וכו' שלהם. הם מאמינים לשקרים שלהם, כך שהם איבדו מגע עם מציאות הקיום. זה נכון, ברובו, גם לגבי העובדים המקצועיים והאינטלקטואלים שעושים עבודות מיוחדות בשביל השליטים, שמארגנים את האוניברסיטאות שלהם ומלמדים בהם, שמנהלים את עסקי החוק שלהם וכו'. אנחנו, מצד שני, למרות שהורגלנו לא לבטוח בשיפוטנו, יודעים את האמת לגבי מה שמתרחש. יש לנו תמונה מדויקת למדי של העולם (גם מנקודת המבט הכואבת שלו) ובדרך כלל יש לנו יכולת טובה יותר להבחין בין הגיון לאי הגיון.