רפיון ידיים[1] תמיד ישן

מתוך שיחה של טים ג'קינס בסדנא לתושבים מחוץ לערים, ברוצ'סטר ניו יורק ארה"ב, מרץ 2007

הופיע בPresent Time  מס' 148, יולי 2007

תרגום : מיכל רוזנצויג-גופר       עריכה :  אסתי כהן         עריכה לשונית :  אסתי כהן

אולי זה נשמע מוזר – את יודעת כמה טוב נראה לך העולם כעת – אבל אני רוצה לדבר על רפיון ידיים. כולנו גדלנו בחברות די דומות כך שכל אחד מאיתנו קיבל אוסף מסוים של מצוקות דומות במהותן. האופן הייחודי שבו אנו מקבלים אותן משתנה ממשפחה למשפחה ולפי מעמד חברתי וכה הלאה, אבל ללא קשר איך הגענו ולאן הגענו, או איזה מן חיים היו לנו, התוצאה היא אחת: אנחנו תמיד מרגישים רע לגבי עצמנו. דבר זה הינו חלק מן החיים בחברה מדכאת. דבר נוסף שקורה הוא שאנחנו מאבדים תקווה.

כופים עלינו מצוקות בילדותנו המוקדמת, עוד לפני שיש ביכולתנו לברוח. הן נוחתות עלינו כשאיננו יכולות לזוז בעצמנו, לאכול בעצמנו, איננו יכולות לעשות כלום עבור עצמנו ואנו תלויות באנשים שסובבים אותנו. כמובן שעל אנשים אלו כבר עברו שנים רבות בהן הם נפגעו. כמו לנו, גם לאנשים בדורות הקודמים הועברומצוקות של דורות רבים. חלק ניכר מן המצוקה אותה אנו נושאים, אינו שלנו. זוהי מצוקה של אבות, אבות, אבות, אבות אבותינו, מדברים בהם נאלצו להיאבק בין אם הצליחו ובין אם לא: המלחמות, הרעב, הבלבולים, השריפות הגדולות. מעולם לא הייתה להם ההזדמנות לפרוק את הפגיעות, אז הם העבירו אותן הלאה לילדיהם, שהעבירו אותן הלאה לילדיהם, שהעבירו אותן הלאה לילדיהם, שהעבירו אותן הלאה אלינו. כעת הן שלנו. רבים מאיתנו העבירו חלק מהן הלאה (הכי פחות שיכולנו) לדור הבא. זה מה שאנו עושותכאשר לא ניתנת לנו הזדמנות לפרוק.

אתם עושים כמיטב יכולתכם שלא להעביר זאת הלאה, וברור שבכל דור האנשים מעבירים הלאה פחות ממה שהם קבלו. לכן חלה קצת התקדמות. (למרות שאבא חטף מכות כילד, הוא יצא וחבט בסוסים בנסותולמצוא דרך לא להעביר הכל באותה צורה שהוא ספג). הם לא יכלו להפסיק זאת, הם לא יכלו לפרוק, לא יכלו לפתור זאת לגמרי, אבל למרות שנפגעו, הם עשו מה שיכלו כדי להפחית את ההשפעה. המצוקה עדיין העברה אלינו ואנו נושאים כמות גדולה ממנה.

רפיון ידיים הואאחד המקבצים של מצוקות שכל אחד ואחת מאיתנו נושא. רפיון ידיים של דורות רבים מופעל עלינו, ובהיותנו תינוקותכשאין לנו אפשרות לברוח אנו רוכשות גם רפיון ידיים משלנו. בהיותנו תינוקות, עלינו ללמוד להפעיל את השרירים שלנו ולתאם ביניהם כרצוננו, וללמוד על העולם. חודשים רבים עובריםעד שאנו מצליחות להתהפך בכוחות עצמנו ולהתחיל לזחול אל מחוץ לאזור הפגיעה.

המצוקה אותה אנו נושאות, אינהזוכה לטיפול רב, במיוחד לא כעת כשאנו מנהיגות ביעוץ[2] , כי אנו יודעות שאפשר אחרת. אנו יודעות שרפיון ידיים זו מצוקה, לכן אנו חושקות שיניים, ולא מספרות עליה לאף אחד. במיוחד איןאנו מספרות על כך לכיתה שלנו או לקהילה שלנו. אנו עלולות להתבלבל כאן מעט בקשר לתפקוד למרות הפגיעה ומעט העמדת פנים עלולה להזדחל לה. לא העמדת הפנים היא היותר קשה לנו, אלא העובדה שאנו מסתירות את המצוקות שלנו, ונאלצות לפעול על אף המצוקות ואף פעם לא לפרוק אותן. ככל שהן מצטברות, אנו מתכופפות והולכות כנגד הרוח עוד ועוד, אנו מהלכות בכבדות, גוררות אחרינו מצבורגדל והולךשל מצוקות. מאחר שניסינו למצוא פתרון למצוקות ועשינו החלטות לגביהן, אנו יכולות להמשיך וללכת בכבדות כמעט תמיד – אך הן מאטות אותנו ומשנות את הטון שלנו. הן יכולות לשנות את הטון שלנו בצורה בולטת.

אולם תראו מה עלינו לעשות: למה אין אנו שמחים כל הזמן? אני מתכוון שמחים באמת? למה איןאנו שמחים? ראו מה עלינו לעשות. זה בדיוק הדבר שאנשים רצו תמיד לעשות: שתהיה להם ההזדמנות לשנות דברים בראש שלהם, להציע את ההזדמנות הזו גם עבור אנשים אחרים ולאסוף את המשאבים הנדרשים כדי שיהיה סיכוי לשנות את כל מה ששגוי. זה בדיוק מה שכל בני האדם מתכננים לעשות בהיותם ילדים, לפני שמאלציםאותם לוותר.

אם אשאל אותך האם אתה שמח, אולי תאמר: "כן מצבי נהדר, שלומי טוב." אבל עלרובנו למצוא כל בוקר איך לשקם את תמונת המציאות כך שתהיה שוב הגיונית ונוכל להחליט להיות שמחים, לפחות בחלק מהזמן. בכל בוקר עלינו למצוא דרך להתגבר על הבלבול שנוצר מהמצוקה שנמצאת שם. חלק מהבלבול הוא רפיון ידיים ועלינו לקבלו – במיוחד מאחר והואנוגע לקהילות שלנו. כמה זמן אתה כבר ב'יעוץ'? מתמיד?מה גודל הקהילה שלך? לא כל כך גדולה? מה הרגשתך כלפי זה? אהה.

יש סיבות לכל הקשיים שלנו. ישנם דברים שצריך להבין ודברים שצריך לשנות כדי שהחיים שלנו יהיו כמו שאנו רוצות. רפיון ידיים מעורב בכל האתגרים העומדים לפנינו.

רפיון ידיים הוא לעולם ישן. הוא תמיד ישן. רפיון הידיים אינוקשור להווה. הוא תמיד הקלטת מצוקה. הוא נקשר להווה. כמו כל המצוקות האחרות ככל שאנו צוברות יותר ויותר מהן, הןנקשרות ביתר קלות ליותר דברים. כל דבר שאינו לגמרי מושלם יכול לגרום להרגשת יאוש, אך ההרגשה לעולם ישנה. היא אף פעם אינה קשורה להווה. היא אף פעם אינה קשורה אלינו כעת. היא תמיד קשורה לדברים שקרו מזמן.

על מרבית הדברים שקרו לנו אפילו איננו חושבים, אולי אפילו איננו זוכרים אותם, ואף פעם לא יזדמן לנו לספר אותם. אחרי שרכשנו את המצוקות חשבנו עליהן הכי טוב שיכולנו והחלטנו איך להמשיך לחיות את החיים הכי גדולים שיכולנו, כשהמצוקות נמצאות במקומן. באין אפשרות לפרוק, בנקודה כלשהיאנשים משלימים עם המצוקות בחייהם, חיים עם המגבלות שנראה שהמצוקות שמות עליהם, והם מוצאים דרך לחיות חיים טובים. אתם עשיתם זאת. יש לכם חיים מצוינים, אבל אתם יודעים שהם עדיין לא כל מה שרציתם. אתם יודעים מהם הגבולות והמצוקות שעדיין עליכם להאבק בהם, ואחד מהם הוא רפיון הידיים.

ביכולתנו להחליט שיש בידינו תמונה טובה למדי של המציאות, ויש סביבנו מספיק אנשים שיכולים להזכיר לנו אותה, כך שנוכל לעשות יותר. ביכולתנו להיות נקודות התייחסות האחת עבור השנייה. כשילדים באים לעולם, הם מצפים לפגושנקודת התייחסות – ראש אחר שאתו אפשר להחליף מחשבות, שאתו אפשר ללמוד על העולם. לנו זה לא היה אז, אבל כעת זה אפשרי.

כל אחד מאתנוצריך להיות מישהו שאחרים יכולים לבדוק איתו את המציאות. אנחנו כבר עושות זאת באופן לא מתוכנן, אבל אנחנו יכולות לעשות זאת גם במכוון. במיוחד בקבוצה כמו זו יש לנו מספיק נקודות התייחסות, כך שאיננו צריכות לדאוג שנתבלבל אם נביט אחורה על מה שקרה לנו מזמן, אם נראה מה עמוק חדרו הטפרים של המצוקה.

כשהיינו קטנים מצוקות חדרו עמוק מאד. הן חדרו ממש עמוק באופן מאד עצוב. אפשר לראות זאת קורה לילדים – לראות כיצד זה סוגר את חייהם מפני אחרים. לנו זה קרה בשנים הראשונות לחיינו ולא יכולנו לספר על כך לאף אחד. החלטנו פשוט להמשיך ולחיות את החיים הכי טובים שנוכל, לעשות טוב בכל דרך שנוכל למצוא, אבל אנחנו עדיין נושאים מצוקה זו כמעט בסוד. זה חלק מרפיון הידיים שלנו: הבידוד שלנו עם הכישלונות שמהם סבלנו.

סבלנו מכישלונות. לעתים קרובות אנחנו פוחדות להגיד זאת בקול, אבל אנחנו יכולות להישיר מבטאל הכישלונות הישנים האלה ולפרוק אותם כך שלא נרגיש נכשלות לתמיד. (זה בסדר להפסיד לפעמים. אני מבטיח שנפסיד עוד כחלק מהלמידה איך לשפראת הדברים יותר ויותר.) יש מאבקים שהפסדנו בהם, ואם לא נפרוק את המצוקות שהם השאירו בנו, הם ימשיכו להשפיע על נקודת המבט שלנו, ויגרמו לנו לרפיון ידיים וייאוש לגבי המשימה הבאה שלנו. בהווהאין לך סיבה להיות חסרת תקווה. אומר זאת שוב: בהווהאין לך סיבה לייאוש, אפילו לא סיבה אחת.

יש אתגרים רבים בעולם. אין צורך להעמיד פנים בקשר לכך. אין צורך להתעלם מן המציאות כדי להיות מלאי תקווה. האופן שבו חלה התקדמות, היא אינההדרך שבה הפחדים שלנו רוצים שהיא תקרה: שהכול ישתפר בבת אחת עוד ועוד. תוך כדי כך שחלה התקדמות, דברים אחדיםבמקומות מסוימים נעשים יותר גרועים. אבל, בנקודה מסוימת, חלהמספיק התקדמות ונעשה מספיק ברור למספיק אנשים, כך שסיטואציות ואנשים אחרים מתחילים לזוז. אנחנו בתוך תהליך של בניית מסה קריטית כזו של אינטליגנציה ותנועה. ובזמן שהיא נבנית, חלקים בעולם עדיין מתפתלים בתוך הרס ותוהו ובוהו. להרגיש רע לא ישנה זאת. מה שיעזור הוא לא להיות מבולבלים על ידי ההרגשות שלנו, וזה כולל עמידה מול רפיון-הידיים שלנו.

מה נחוץ לנו כדי להיות מלאי תקווה? לדעתי נחוצים רק שני דברים, ושניהם בידינו. האחד – עלינו לחיות, והשני – אנחנו צריכים לחשוב. אם יש לנו שני אלה, יש לנו אפשרויות. נפלא כשיש לנו אמצעים ענקיים ומספר רבשל בעלי ברית. זה גדול. אבל לְמה שאנחנו בעצם זקוקים בכל מצב, היא יכולתנו לחשוב על מה שקורה. אז אנחנו יכולים להבין מה אפשרי, ולעשות את הצעדים שהם בהישג ידינו, להתחיל לבנות ואז להמשיך עוד ועוד. אפשרויות יש תמיד, וכניעה להרגשה רעה מתוך גירוי על כך שחלקים מן המאבק עדיין לא הסתיימו, הוא פשוט בלבול שמקורו במצוקה שלנו. ניתן להבין מדוע אנו עושים זאת, אבל עלינו גם לעבוד על רפיון הידיים – על כל הדברים הלא מודעים, אולי קשים, אולי רעים שנעשו לנו כאשר היינו קטנים מדי מכדי להשפיע עליהם.

יהיה נפלא כשנסלק מדרכנו את רפיון הידיים לגמרי. אבל דברים רבים ישתנו אם בינתיים נוכל פשוט להגיע לנקודה שבה איננו מאמינות לרפיון הידיים והוא אינומבלבל אותנו.

אַת יודעת כמה מעט צריך כדי לגרום לך להתייאש. אפילו מבט אחד לא מרוצה מספיק. זה מספיק. מבט אחד לא מרוצה, אפילו ממישהו שאת לא מכירה. זה עלול להספיק. וכל עשרות השנים של עבודה קשה שהשקעת נראותנעלמות בתהום.

הדוגמא הטובה ביותר שעלתה בראשי לגבי בלבול מהסוג הזה היא בקשר להרגשה הרעה שלנו לגבי עצמנו. אולי כבר שיתפתיאתכם בזה, אבל היא מוצאת חן בעיני. זה כך: סיפרתי עליך לכל העולם - עליך באופן אישי. סיפרתי לכל ה 6.2 מיליארד אנשים שבעולם, איזה אדם נפלא אתה. כולם הסכימו, ותוך שתי דקות הם כולם יקומו ויריעו לך. כל אחד ואחת שקיים בעולם – מלבד אחד. אדם אחד נפגע כל כך ונסגר עד שלא הצלחתי להגיע אליו. אני מצטער.

תוך שתי דקות על מי תסתכלו? כמעט אף אחד מאיתנו לא מסוגל להימנע מלהסתכל על אותו האדם האחד הלא מרוצה. "ובכן, בטח הוא יודע משהו!" שישה נקודה שנים מיליארד לאחד ואנחנו עדיין נמשכים על ידי המצוקות שלנו להסתכל על חוסר שביעות הרצון. משהו כאן לא לגמרי בסדר בכך שאנחנו יכולים להיות מגורים כל כך בקלות על ידי חוסר שביעות הרצון של מישהו. אני חושב שהגירוי הוא מאז שהיינו קטנים, מהזמנים שחוסר שביעות הרצון של אנשים אחרים חדר והיה כל כך משמעותי. במציאות, מה זה משנה אם מישהו לא מרוצה מאיתנו? אנחנו כבר יודעים לא להאמין למצוקה. למה שזה ישנה לנו? אבל זה עדיין מרסק אותנו.

רפיון ידיים אינו קשורלהווה. מקורו בתקופה מוקדמת בחיינו, בטרם היו לנו יכולות מסוימות. כעת אנחנו שונות, יש לנו יכולות שונות. אנחנו יכולות להפסיק להאמין לגירוי מחדש שקרה בכל פעם שמישהו העווה את פניו לכוון שלנו. לרוב, איננו זוכרות לעבוד על זה. הגיע הזמן שנעשה זאת.

אם יעלה בידינו לקדם את עבודתנו בנושא רפיון ידיים, נוכל להמשיך לחשוב על דברים רבים ושונים: על היחסים שלנו, על מה שקורה בעולם, ועל קהילת היעוץ ולמה אנו מרימים שם ידיים. רפיון הידיים הוא שבולם את צמיחתה של קהילת היעוץ.לעיתים יש גם גורמים אחרים, אבל בדרך כלל אין. "עשיתי הכי טוב שיכולתי, והם לא נשארו." אז אנחנו מוותרים ונסוגים, ומנסים להבין מה קרה – או סתם מרגישים רע.

בואו נעשה מיני סשן. נסו לעבוד על אחד הייאושים הסודיים – אולי על הייאוש לגבי קהילת היעוץ, אם טרם העזתם לעשות זאת.

אומר דבר נוסף. לרפיון הידיים המוקדם יש תפקיד גדול במה שאנו מצליחות לעשות. הוא משפיע לא רק על ההרגשה שלנו, אלא גם על מה שאנו מסוגלות לעשות. למה אנו מפסיקות בכלל לעשות דברים שאנו רוצות? ובכן, ידי רובנו רפות, ואנו נסוגות ומאטות את הקצב – אפילו בדברים שאנו יודעות שהם חשובים לחיינו, כולל היחסים שלנו.

קחו לדוגמא יחסים. קחי את היחסים הקרובים ביותר שלך. האם את מיואשת שם? אוהו, כן! "אבל אני חוזרת הביתה בכל יום, הלא כן?" ישנם מקומות בהם ניסית דברים, הם לא הצליחו, נעשית מגורה מחדש, התרחקת ולא יכולת לחשוב על דרך חדשה איך להמשיך בכוון החשוב הזה. הייאוש גרם לך לשים על אש קטנהאת הדבר הכי מלא תקווה. "אני אדחה את זה עד שאצליח לחשוב שם יותר טוב".

מה עוצראותנו להתמודד עם האתגרים הקיימים בעולם, לקחת אחריות לעשות משהו בקשר לדיכוי, לחשוב ולהפסיק גזענות או סקסיזם בכל הזדמנות? ובכן, אנחנו נבהלים ויכולים להיות מגורים מחדש מדברים שונים, אך רובהזמן אנחנו פשוט מתייאשים.

רפיון הידיים תמיד קשור לעבר – תמיד קשור לעבר – וכמעט תמיד קשור לילדותנו המוקדמת. זרעי המצוקה נזרעו אז. אני בטוח שאילו יכולנו "לארגן"לעבוראת השנתיים הראשונות של חיינו בלי שייווצר אוסף גדול של מצוקות, אזי בהמשך כמעט ולא היינו צוברים מצוקותנוספות אחרות– וכמו כן לא היו גירויים מחדש.

כעת אנחנו פגיעות בגלל המצוקות המוקדמות שלא נפרקו. הכול השתרש אז. מה שקרה לנו הוא שחוסר המודעות והיחס הרע אלינו כילדות, תכנתו אותנו להיות מגורות ומתומרנות, ויצרו קרקע פורייה לשורשי הדיכוי מכל סוג.

כך יוצרים סוכני דיכוי. מבלבלים אנשים על ידי כך שפוגעים בהם מספיק בהיותם ילדים, עד שאפשר לתמרן את מצוקותיהם ולהתקין מצוקות נוספות. הפגיעות המוקדמות מאוד חשובות, ועלינו לחזור ולפרוק אותן כדי שנוכל לקחת על עצמנו את המאבקים הגדולים האמיתיים שאנו רוצים בצורה אינטליגנטית – לא רק להדק שיניים בכוח. נפלא שאנו, בני האדם, יכולים לעשות את כל מה שאנו עושים למרות המצוקות שאנו נושאים. חישבו על מה שנוכל לעשות בצורה מושלמת יותר, ככל שניפטר מהן ונגיע למקום שלכל אורך המאבק נהיה מסוגלים לחשוב.

עליכן לחזור ולהלחם עבור עצמכן. אתן יודעות הכי טוב איך איבדתן את התקווה. אתן יכולות לדמיין את עצמכן בצעירותכן, ולחזור להציל את הקטנה הזאת. אתן יודעות היכן הילדה הזאת יושבת דחוקה בפינה, מנסה להחזיק מעמד ולהמשיך. היא ישבה שם כל השנים הללו בזמן העדרך. היא נאחזה במקומה בלב המצוקה וכעת עליך לחזור ולהביא אותה. את יודעת היכן היא. את יודעת מה היא מרגישה. את יודעת איך לקרוא לה. את יודעת איך להביאהּ להעיז להביט החוצה ולקוות שהפעם יבוא מישהו. אז איש לא בא. אף אחד לא היה מסוגל לחשוב ולתפקד ולהגיע ולעזור לה בעקבותמה שקרה. אך כעת את יכולה.

אַת יכולה לחזור ולהלחם עבור בת אנוש זו. את יכולה ללמוד להלחם עבור עצמך כנגד כל הקלטות המצוקה. את יכולה לחזור ולהילחם נגד הקלטות המצוקה ולהציל את הקטנה. את יכולה לספר לקטנה הזו שהכאב נגמר. הוא נגמר כבר לפני זמן רב, אבל כמו שקורה עם כל הקלטות המצוקה, אינך יכולה להבחין בכך כל עוד לא פרקת זאת. את יכולה להבין שזה נגמר, אך את לא ממש יכולה לשים לב. זה עדיין מבלבל. רקכשהפורקן כבר מתחיל, אז את יכולה לראות את השינוי.

עבור רבים, דרך מעניינת לחזור כבעלי ברית לעצמם, היא פשוט לקרוא בשמם בקול – לאפשר לאיש הקטן לדעת שהם באים. תוכלו לומר לאיש הקטן שעליו להשיב בקול כך שתוכלו לפגוש אותו מהר, שהוא אינו צריך להידחק בפינה חסר אונים, שהזמנים הקשים עברו, התנאים השתנו ועליו להמשיך עכשיו. "בוא נלך", אתה יכול לעודד את הצעיר שבתוכךלהיות אמיץ במקומות בהם אתה וויתרת. כעת אתם יכולים להיאבק – שניכם ביחד – כך שאתם יכולים לאפשר לאדם הקטן לצאת ולחיות את החיים במלואם כפי שאתה יודע היום שניתן.

אם תפנימיאת הרעיון לאתגר את רפיון הידיים וחוסר האונים, המצוקה שלגביה הרגשת הכי חסרת אונים תיהפךנגישה לפורקן.

_____________________________________________________________________________________________________

Hebrew Translation of "Discouragement is Always Old" - Tim Jackins - Present Time 148, page 3 - July 2007

Copyright 2002 © Rational Island Publishers

All rights reserved