תחרות : פעילות לא אנושית

הרצאה שניתנה על ידי פרי סיידמן באגודת האתיקה בוושינגטון, 14.1.93

מתוך פרזנט טיים מס' 94

שלום לכולכם, נהדר לראות כל כך הרבה פנים ידידותיות

ברצוני לספר לכם סיפור המגלם את תמציתה של התחרות. שני חברים יצאו לטייל בפארק צפוני ונתקלו בדוב ענק במרחק מאה מטרים. הדוב התחיל להתקרב אליהם. אחד מהשניים התיישב על הקרקע, הוציא מתוך התיק את נעלי ההתעמלות, ובמרץ רב התחיל לחלוץ אץ נעלי ההליכה שלו ולנעול את נעלי ההתעמלות. חברו התבונן בו בתדהמה,ואמר : "אתה באמת חושב שנעלי ההתעמלות יעזרו לך לברוח מהדוב ?" והראשון הסתכל עליו וענה : "אני לא צריך לברוח מהדוב, רק ממך."

לא עובר יום בלי סיפור או שניים על תחרות. למשל, הנשיא קלינטון בנאומו לאומה בינואר אמר שהעובדים בארצות הברית מתפרנסים מ"תחרות בדרכי שלום" עם עמים אחרים על פני כדור הארץ. הדואר האמריקאי הוציא לוגו חדש ויקר, וטענו שעליהם להעביר מסר ברור לציבור האמריקאי "שאנו מסורים לרמה חדשה של תחרותיות". קראתי כתבה בעיתון על "ילדים הגדלים מהר מדי" ,לפיה "הילד של פעם, שטייל במחוזות הדמיון ,שבכה כשהשתפשפה לו הברך, או כשנשבר לו צעצוע נעלם, ובמקומו בא ילד הלכוד במסלול תחרותי עוד בטרם יצא מהחיתולים."

כשהתחלתי להכין הרצאה זו, הלכתי לספריה והקשתי במחשב "תחרות". הנה כמה מהכותרות שמצאתי: "כיצד לשחות עם הכרישים בלי להיטרף", "למכור יותר מכולם", "להנהיג, להמריץ ולהשיג במשא ומתן יותר מיריביך", והחביבה עלי מכל: "איך לחסל את המתחרים שלך ולהנות מזה". והנה כותרת עצובה במקצת, "תחרות בגיל העשרה: מדריך הישרדות". הרבה מהספרים ומהמאמרים האלה מניחים שתחרות טובה בשבילנו, או שהיא בטבענו, או שאין לנו ברירה אלא להתחרות: עד כדי כך הפכה התחרות לחלק מתרבותנו

אם תוכלו לדמיין לעצמכם קשת של תחרותיות, בקצה אחד נמצא חברות שמתפקדות בלי תחרות בכלל, ובקצה השני נמצא את ארצות הברית. המערכת הכלכלית שלנו מבוססת על תחרות. בתי הספר מאמנים אותנו להביס את האחרים ולהתייחס אליהם כאל מכשול בדרך להצלחתנו. אפילו במשפחה יש תחרות על תשומת לב, אהבה וקבלה. שעות הפנאי מתמלאות במשחקים שבהם אדם אחד או קבוצה צריכים להביס את האחרים. אי אפשר אפילו ללכת לרקוד בלי להסתבך בתחרות ריקודים.

בואו נגדיר במה מדובר. תחרות היא כששני אנשים או יותר מנסים להשיג מטרה שאי אפשר שתושג על ידי כולם. במילים אחרות, אדם אחד יצליח רק אם השני לא יצליח. בתרבות שלנו מלמדים אותנו להתחרות. הנשיא קלינטון אינו אשם בדעותיו על תחרות, הוא איש טוב שפשוט גדל בארץ הזאת. התנהגות תחרותית איננה הדרך שהיינו בוחרים. לא כאלה נולדנו. נולדנו כיצורי אנוש טובים לחלוטין , עם רצון לאהוב ולהאהב, לשתף פעולה, ולהיות קרובים זה לזה. יש עדויות לכך בכל מקום. למשל, מדוע לדעתכם ברני, הדמות בטלביזיה, הוא להיט כזה בין הילדים? בגלל שהוא מתייחס לדרכם הטבעית: להתחלק, להתחבק, לאהוב, ולשתף פעולה בכיף. ילדים יודעים באופן אינסטינקטיבי שזה טוב ונפלא, והם אוהבים את ברני שמאפשר להם לחוות את מי שהם נועדו להיות. ברני מוציא מהם את הצד הטוב ביותר.

מה קורה לילדים האוהבים האלה כשהם מתבגרים? מכיוון שהם גדלים בחברה שבה תחרות היא כמו אוויר לנשימה, הם נפגעים על ידיה, כי התחרות היא היפוכן של קירבה, אהבה, השתתפות עם אחרים, וכיף. יתכן שאלה מכם שלא סובלים את ברני נפגעו קשות בנושא של תחרות, של נצחון והפסד. אתם אומרים: "ברני מתוק מדי ,הוא לא מציאותי ,הוא לא מספר את האמת על המציאות". אין זה באשמתכם שאתם מרגישים ככה. התחרות היא פגיעה חברתית שמשפיעה על כל אחד, ומשום כך יתכן שלא נרכל לזהות או להעריך את מי שהיינו פעם ואיך שבאמת נועדנו להיות.

לא אחזיק אתכם עוד במתח. הנושא שלי היום הוא פשוט: תחרות היא דבר לא רצוי במהותו. אין דבר כזה, תחרות בריאה. יש סתירה בין המושגים. תחרות היא רעה. היא אינה טוב לאיש, ודאי שלא למפסידים אבל גם לא למנצחים. כדי להיות הוגנים וטובים עלינו לבער את כל סוגי תחרות שבהן יש מנצח ויש מפסיד. "בלי תחרות" צריכה להיות הסיסמה שלנו. "בלי תחרות" הוא גם שמו של הספר מאת Alfie Kohn , שממנו שאבתי השראה.

אשית, אדבר בקצרה על ארבעה מיתוסים בנוגע לתחרות. מיתוס מס' 1‏: "תחרות היא חלק מהטבע האנושי". זאת אומרת שנולדנו להתחרות, שתחרות הינה בטבעם המולד של ילדים. אינני מצפה לישב את הוויכוח הזה היום, אבל כפי שאמרתי, אני מאמין שהתנהגות תחרותית הינה נלמדת ומשום כך ניתן ללמד גם התנהגות של שיתוף פעולה. הנה סיפור המדגים זאת:

מורה מארה"ב ביקר בבית ספר יסודי בבריטניה. הוא שאל את הילדים והילדות מי החכמ/ה ביותר מביניהם. הם לא ידעו על מה הוא מדבר. נראה שהם אף פעם לא חשבו על כך. לא היו שם ציונים, מבחנים, ציונים לשבח. כל הסיפורים והציורים ניתלו על הקיר. המורה היה המום, והחליט לחזור לכיתה שלו בארה"ב ולעשותה פחות תחרותית. מאוחר יותר הוא כתב: "לקח שלושה שבועות עד שהשינויים הורגשו. השינוי הראשון היה שהם הפסיקו להרוס זה את עבודותיו של זה. אחר כך התחילה לשרור רוח של עזרה. לבסוף קרה מה שחיפשתי כסימן להצלחה: הילדים דיברו בחופשיות עם כל מבוגר וכל זר שנכנס לכיתה, לקחו אותם ביד לראות את העבודות והסבירו את הפעילויות שלהם. הם כבר לא היו מפוחדים, חשדנים או מופנמים", הוא כתב. "השינויים האלה התרחשו כי הפסקנו לדרג ולתייג אותם."

מיתוס מס' 2 : "תחרות היא יצרנית יותר." השאלה האמיתית היא "האם אנו מתפקדים טוב יותר כשאנו מנסים להביס את האחרים או כשאנו עובדים ביחד איתם?" העדויות בספרות ברורות ביותר. התשובה היא: "אנו מתפקדים טוב יותר כשאנו עובדים ביחד". המפתח להבנה מדוע תחרות אינה מקדמת מצוינות הוא בהבנה שמאמץ להצליח ומאמץ להביס את הזולת הם שני דברים שונים. תשומת לב למי מנצח מסיחה את תשומת הלב מהמשימה. למשל, ילד שמנפנף בידו בנסיון נואש לענות על שאלה עלול לשכוח מה שהוא רצה להגיד. הוא התמקד בהבסת חבריו לכיתה. אדם שרץ לנשיאות עלול להיות מועמד גרוע לתפקיד: מתמודד טוב אינו בהכרח מנהל טוב. אלה הם שני כישורים שונים. תחרות אינה יצרנית גם מפני שמטבעה היא הופכת את האנשים לחשדנים ולעוינים זה כלפי זה.

בניגוד לכך, בסביבה עם שיתוף פעולה אנשים מרגישים שמקבלים אותם, ושם בטוח יותר לקחת סיכונים, לשחק עם האפשרויות, וללמוד מטעויות במקום לנפות להסתיר אותן כדי להימנע מהלעג הצפוי. שיתוף פעולה משפר את התפקוד גם בגלל שזה יותר כיף. תחרות הינה גורם מובהק לחרדה, מכיוון שבכל תחרות רוב האנשים צפויים להפסיד. תחרות אף מקדמת גישה אנוכית. כשאנו מתחרים אנו עושים זאת מתוך דאגה לעצמנו. לו דאגנו לשלום הקבוצה, שיתוף פעילה היה נובע מכך בטבעיות. משום כך שינוי חברתי לטובת כולנו יכול להתרחש רק אם שיתוף פעולה לטובת הקבוצה יתפוס את מקום השאיפה להישגים אישיים. זאת הסיבה ששימורו של מצב שבו עובדים בני קבוצות שונות נאלצים להתחרות זה בזה הוא דרך כל כך יעילה לקיים את הסטטוס קוו. אדם סמית, התיאורטיקן של הקפיטליזם, אמר ש"כשכל אחד ניסה לקדם את ענייניו, כולם הרוויחו". אך כפי שציינתי, לא כולם מרוויחים כשאנו נאבקים זה כנגד זה למטרת רווח אישי. הוא פשוט טעה מפני שהוא התמקד בפרט בלי לשקול את ההשפעה על הקבוצה ככלל. תחרות בין פרטים מזיקה לקבוצה, ולכן גם לרוב הפרטים שבה.

מיתוס מס' 3 : "תחרות מהנה יותר", אנשים רבים מגוננים על תחרות בבילוי ובספורט. האם זה מוצדק? ובכן ,הבעיה כאן היא שכשאת מנסה לנצח, אינך חווה את חדוות המשחק האמיתית - שמחה, הנאה,וסיפוק עצמי. כל פעילות שמטרתה נצחון אינה יכולה להיות משחק. "ספורט מחזק את האופי". אבל הוא בונה את סוג האופי המועיל ביותר לשיטה החברתית שלנו. מנקודת מבטם של אלה ששולטים בהון בארצות הברית, מועיל מאוד שאנשים יתייחסו אלה לאלה כאל מתחרים. ספורט משרת מטרה זאת היטב. הספורטאית בנבחרת לומדת לראות שיתוף פעולה אך ורק כדרך לנצחון, לראות עוינות ואפילו תוקפנות ‏בלגיטימיים, ולקבל קונפורמיות וסמכות.

בכל מקום יש הוכחות לכך שתחרות אינה מהנה. האם אתם מכירים אנשים שמרגישים ממש רע כשהם מפסידים במשחק? מי שוקע כל כך במטרה לנצח במשחק שזה כבר לא כיף לאף אחד? תסמכו עלי, הם לא נהנים. הם פשוט עושים מה שהם עושים הכי טוב. הם מתחרים כדי לנצח.

טיפוסים אלה של אנשים לא יכולים לדמיין לעצמם שיש אלטרנטיבות למשחקים תחרותיים. הם שואלים "איך זה יכול להיות משחק אם אף אחד לא מנצח?" ובכן, יש הרבה דוגמאות של משחקים לא תחרותיים. אפשר לשחק כדור-עף שבו מי שהעביר את הכדור מעל הרשת עובר מיד לצד השני, כשהמטרה היא לשנות את הקבוצות לגמרי עם מינימום של פספוסי כדור. משחקים בקלפים סגורים אפשר לשנות ולשחק בקלפים פתוחים במטרה להשיג ניקוד קבוצתי גבוה ככל האפשר. זה אתגר כי צריך לחשוב איך ליצור מצב טוב למהלכים של המשתתפים האחרים. יש עוד הרבה דוגמאות של משחקים בלתי תחרותיים. אספתי בשבילכם רשימה שתוכלו לקבל אחרי ההרצאה.

המיתוס הרביעי והאחרון הוא: "תחרות מחשלת את האופי". כאן עלינו לשאול: "מדוע אנו מתחרים?" Alfie Kohn ‏בספרו הציע את ההסבר ש"אנו מתחרים כדי לפצות על דימוי עצמי נמוך. "כמובן, אנו כאן באגודת האתיקה יודעים שהערכה עצמית אינה מותנית. היא אינה תלויה בהכרה מאחרים או בנצחון בתחרויות. אך למרות האידיאל הזה, יתכן שההערכה העצמית שלנו נפגעה על ידי פגיעות חברתיות כגון תחרות, כך שיתכן שהיא אינה מתפקדת באופן אידיאלי. כך יתכן שננסה להיות חזקים או חכמים יותר מאחרים כדי לשכנע את עצמנו שאנחנו אנשים טובים.

גם בלי קשר להערכה עצמית, כל אחד ואחת יכולים לסבול מהפסד. זה כואב להפסיד. תחרות תמיד פוגעת במידה מסוימת. ומה עם "חדוות הנצחון"? ובכן ,למרות ההתרגשות, הנצחון אינו יכול לספק אותנו לטווח הארוך וגם לא לפצות על הכאב שבהפסד. מדוע? מפני שאין פעילות תחרותית שבה הנצחון הוא תמידי. בין אם אנו מדברים על יו"ר חבר המנהלים או על אלופי האולימפיאדה, אם את הופכת למספר אחד את מיד הופכת מטרה למתחרייך·

הגילוי ש"ההצלחה" היא לעיתים קרובות משחק חסר משמעות הינה אירוע טראומטי למתחרה מצליח, וגם אני חוויתי זאת. אחרי שפתחתי משרד עורכי דין משלי ועבדתי כמו חמור עשר שנים כדי לפתחו, הבנתי לבסוף שלגבי חלק מלקוחותיי העסקיים הייתי שווה רק כערכו של הנצחון האחרון שלי. הייתי במבחן מחמיד לנצח בכל מקרה ומקרה, והפסדים עברו ניתוח מכאיב שלאחר המוות כאילו מדובר בחיים ומוות ולא רק בכסף. למזלי הצלחתי לצאת מהמירוץ. גיליתי, כמו שקרה גם לאחרים, שנצחון אינו מספק אותנו לטווח הארוך· נצחון פירושו שנצטרך לחזור ולנצח שוב ושוב. במקום לתרום להערכה עצמית, הבסת האחרים תורמת רק לצורך לנסות ולהמשיך להביס אותם. זה כמו התמכרות. זהו מעגל קסמים. ככל שאנו מתחרים יותר, אנו צריכים להתחרות עוד יותר.

אז מה המסקנה? המסקנה היא שכיוון שיש תוצאות לוואי שליליות הן לנצחון והן להפסד, נראה שהבעיה נובעת מהתחרות עצמה. תחרות גוררת אותנו כלפי מטה, הורסת אותנו מבחינה נפשית, מרעילה את היחסים שלנו, ופוגעת בתפקוד שלנו, אך כואב מאוד להכיר בכך ולהתמודד עם הדרך המוכרת פחות, וכתוצאה מכך אולי אפילו לשנות את חיינו בצורה קיצונית. במקום זאת, אנו ממציאים ומקבלים רציונאליזציות לתחרות: "זה הטבע האנושי", "זה יותר פרודוקטיבי", "זה כיף", זה מחזק את האופי". כל הטענות הללו הן שקריות.

ברצוני לדבר כעת על גברים ותחרות, ואחר כך על נשים. גברים אמריקאים לומדים לנצח. בנים לומדים לשאוף להיות מושא לא לחיבה אלא לקנאה. לא לחשוב אלא לפעול. לא להיות חלק מקבוצה אלא להתבלט בקבוצה. לא להיות חם וקרוב אלא קשוח ומרוחק. בנים נפגעים קשה מאוד בנושאים אלה, פיסית ורגשית.

אישית, אני זוכר שהוכיתי על ידי חברים לכיתה שהיו אלימים מאוד כשהייתי בבית הספר יסודי. זו הייתה תקופה קשה בשבילי כי לא הייתי תוקפני וספורטיבי. תמיד הייתי האחרון שנבחר לקבוצה במשחק הספורט החביב עלי, ותמיד קיבלתי את התפקיד הגרוע. זה

לא נראה כה חשוב עכשיו, אבל אז המסר היה ברור, והכאב היה אמיתי. התחלתי להאמין שאני גרוע כמו שחשבו חברי, והפסקתי להשתתף במשחקים בגלל ההשפלה. הפגיעות האלה מנעו ממני להתקרב לגברים כל חיי.

ההכנה לתחרות שעוברים הגברים באה לידי ביטוי כשאנו פוגשים גברים אחרים, כשאנו חותרים תחת העמיתים שלנו, כשאנו מעליבים את הילדים שלנו. היא מתבטאת כשאנו מדברים, כשאנו מתווכחים אפילו כשאין ויכוח, רק בשביל ההזדמנות לנצח. לנו, הגברים, עצם הדיבור הוא הזדמנות לקבוע מי באמת הכי טוב, הכי חזק, הכי חכם, או, בסופו של דבר, הכי חזק. הגברים נפגעים עד מאוד ממצב זה של העניינים, כי עמוק בפנים גברים באמת רוצים להיות קרובים זה לזה.

ומה בנוגע לנשים? הן מקבלות מסר מעורב. יש נשים שמקבלות חינוך לתחרות, ויש כאלה שלא. בעשור או שניים האחרונים היה עידוד רב לנשים להתחרות ולקבל את התחרותיות כנכונה ובריאה. למעשה, התנועה הזו כה חזקה, שאתה חייב להסכים שתחרות רצויה לנשים, או שאתה נחשב למדכא נשים שמאמין שרק לגברים יש זכות להצליח. השאלה היא:

‏"האם השינוי לקראת נשים תחרותיות יותר הוא טוב או רע?" הוא רע. מדוע? כשנשים מתחרות, נפגעת המחויבות החשובה כל כך של נשים ליחסים, כפי שהיא באה לידי ביטוי במוסריות, במשחקי ילדים, בשיחות. השינוי לקראת תחרות עלול, לדעתי, לגרום לנטישת המחויבות הזאת, לפגיעה באכפתיות.

מדוע על הנשים להגיב לדיכוי נשים על ידי אימוץ הערכים הגבריים הגרועים ביותר? העובדה שלגברים יש מונופול על תחרותיות אינה הופכת אותה לרצויה. מה על הנשים לעשות? האישה ששומעת ציוץ ממצפונה כשהיא מתחילה לראות בחבריה ובחברותיה מכשולים להצלחתה אינה צריכה להחניק קול זה. במקום זאת, רצוי שתבדוק את מעשיה ואת המבנה של הצלחה/הפסד שגרם לה להרגיש רע.

המטרה אינה שנשים לא תוכלנה להתחרות, אלא שיוכלו לבחור לא ללמוד כיצד להתחרות. במקום זאת, נשים צריכות לתמוך ביחסים. הפעם אולי הלקח יהיה שיתוף פעולה, והגברים יהיו התלמידים שילמדו לקח זה.

מהו הדבר בתחרות שפוגע ביחסים? ובכן , לו רצינו לחבל ביחסים לא היינו יכולים לבחור דרך טובה יותר מאשר לסדר שאנשים יתחרו זה בזה. אם אני מתייחס אליך כאל יריב שעלי להביס, אתה הופך לחפץ לגבי. אובייקט, משהו שאני מנצל לצרכי. גזילת האישיות, הפנים, הסובייקטיביות של מתנגדינו, הינה אסטרטגיה שאנו מנצלים באופן אוטומטי בכל התחומים כדי לנצח, אם זה ביחסים, בספורט, או במלחמה, שהיא התגלמות התחרות.

קשה לדמיין אישום משמעותי יותר של פעילות כלשהי מאשר העובדה שהיא גורמת לדה- פרסונליזציה כזו, גזילת האישיות. בניגוד לכך, מצבים של שיתוף פעולה מקדמים חיבה הדדית, שיתוף ועזרה. דוגמה לכך היא קבוצה של בנים בכיתה ה' ,שאחרי משחק תחרותי התבקשו לתרום למאבק בשיתוק ילדים, ואלה שחשבו שניצחו תרמו יותר מאלה שחשבו שהפסידו. אלה ששיחקו באופן לא תחרותי נתנו יותר מכולם. תחרות פוגעת בנדיבות הלב.

תחרות הינה גם סוג של תוקפנות. מחקרים הראו שתחרות אתלטית אינה מפחיתה תוקפנות, כפי שנטעך , ולמעשה אף מעודדת תוקפות. הנשיא איזנהואר אמר ש"מטרתו האמיתית של הספורט האמריקאי הוא להכין את הנוער למלחמה". תחרות אתלטית מעודדת תוקפנות כמו- מלחמתית. אנו רואים יותר ויותר עדויות לכך בספורט המקצועי, שכן קטטות הפכו לעניין של קבע במשחקים. למרבית הצער אלימות אוהדים הפכה גם היא לבן לוויה קבוע של תחרויות ספורט.

התנהגות תוקפנית נובעת מכל תחום תחרותי, אפילו מבית הספר. לא קשה להבין למה ילדים עלולים להיות אלימים זה כנגד זה כאשר השבח הגבוה ביותר שמור לאלה שהביסו את עמיתיהם.

היש תחליף לתחרות שיהיה טוב יותר ליחסים? עובדה היא שכשאנו משתפים פעולה, אנו נוטים לאהוב זה או זו יותר. אפילו בחברה תחרותית וחסרת הרחמים כשלנו, לכל אחד מאיתנו הייתה הזדמנות לשתף פעולה עם הזולת בסיוד חדר, בכתיבת דו"ח, או בניקיון החדר. שיתוף פעולה מלמד אותנו את ערכם של יחסים. שיתוף פעולה פירושו שהצלחתם של כל משתתף ומשתתפת קשורה לזו של כל האחרים. מחקרים מראים שבסביבה של שיתוף פעולה ילדים מעודדים זה את זה. הם רגישים יותר לצרכי הזולת. יש להם תקשורת טובה יותר והם סומכים יותר על האחרים. מדוע? הדבר נובע מכך שאני רואה אחרת אדם שאיתו אני מתחרה מאשר אדם שאיתו אני שותף.

הרגשת עוינות בתחרות שגורמת לשני אנשים להתחרות זה בזה היא דבר אחד; הרגשת התוקפנות המשתוללת ביריבות בין קבוצות זה דבר אחר. חישבו על התוצאות הנוראיות של הכפלת שנאה במספר האנשים בקבוצה. זה מוליך למנטאליות של "הם ואנחנו", שהיא, ככלות הכל, לב ליבה של כל מלחמה. לא לגמרי ברור כיצד ניתן לסיים את המורשת הנוראית של לאומניות, של תחרות בין-קבוצתית בין ארצות המאיימת כיום על קיומם של בני אדם כה רבים. עלינו להרחיב את שיתוף הפעולה כדי לכלול אנשים רבים ככל האפשר בפתרון בעיות. יש די בעיות שיעסיקו אותנו לזמן ארוך ביותר, והעבודה להביאן לידי פתרון תביא לתוצאה נפלאה של קירוב לבבות אם נפתור את הבעיות בשיתוף פעולה.

קשה להעביר חקיקה חדשה בקונגרס. מדוע? בגלל התחרות. הבסיס בפוליטיקה הוא שמישהו מנצח ומישהו מפסיד. פוליטיקאים יודעים שאם ישתפו פעולה עם המחנה היריב, הדבר יעזור לצד השני לנצח בבחירות הבאות. האם זה מפליא שאפשר לעשות כה מעט? הפוליטיקאים כה דואגים לניצחון והפסד בבחירות הבאות, עד שפוליטיקאי העושה את המעשה הנכון לטובת הכלל הינו חזיון נדיר. יותר ויותר נציגים נבחרים, ובדרך כלל הטובים שבהם, פורשים מוקדם מדי. אני טוען שהם פשוט מובסים על ידי המלחמה המתמדת, התחרות הרצחנית, העמדות המכאיבות שעליהם לנקוט כדי להצליח לעשות משהו שאופן שבו דברים פועלים בחברה שלנו.

נראה ששינוי הינו הנושא החם בפוליטיקה כיום. אך כל עוד שאנו משנים רק את הצדדים של המנצח והמפסיד, כולנו מפסידים. משהחליפו הבוחרים בין המנצח והמפסיד די פעמים בלי לראות שינוי כלשהו בחברה, אולי נתפוס כולנו את המסר שמשהו צריך להשתנות במבנה הדברים.

עכשיו הגענו אל הכיף. יש לי עשרה רעיונות כיצד הייתי רוצה שיראו פני הדברים בחברה נטולת תחרות. ראשית, הבה נכריז על "מלחמה על התחרות". תחרות תוצא מחוץ לחוק· המעבר מתחרות לשיתוף פעולה לא יהיה קל כלל, ולכן נקיים קורסים למחסלי תחרות. הדבר יעזור לאלה שחושבים שאין להם די כוח רצון להפסיק להתחרות אחת ולתמיד.

שנית, נקים "מועצה לשיתוף פעולה" לחקור ולגלות דרכים לעקיפת תקנות ממשלתיות כדי שאנשים יוכלו לשתף פעולה אלה עם אלה כדי לענות על צרכיהם של בני אדם.

שלוש, חלק מכם יאהבו את זה וחלק לא: לא עוד משחקי ספורט אלימים. אנשים לא יהנו עוד מהרעיון שגברים מכים זה את זה עבור כסף. למעשה, הספורט המקצועי יחלוף מן העולם. הכסף שבו משלמים לאתלטים ינוצל למטרות חברתיות פרודוקטיביות יותר. בני אדם יוסיפו לצפות באירועים אתלטיים כמו סקי על הקרח והתעמלות, אך האתלטים לא ידורגו ולא יינתנו ציונים, והצופים יעשו זאת למען ההנאה הצרופה, כמו במחזה או בקונצרט.

רעיון מספר ארבע: הנטייה לאלימות גוברת בקולנוע תחלוף, מכיוון שיוצרי הסרטים לא יצטרכו עוד להתחרות זה בזה בקופות.

מספר חמש: בחירות עם מפסידים ומנצחים יוצאו מחוץ לחוק, מתוך הכרה בערכו של כל אדם ואדם. מנהיגינו יבחרו לא לפי יכולתם במערכת הבחירות אלא לפי מי שמתנדב. אגודת האתיקה שלנו תהווה דוגמה בכך שנבטל את הבחירות לחבר המנהלים, וניצור "מועצת זקנים" שתפקידה יהיה לבחור את ההנהלה הבאה, ותפקיד יינתן לכל מתנדב.

מספר שש: יש להפסיק לתת ציונים בבתי הספר. כל החפץ בהשכלה גבוהה יוכל לקבלה. ילדים יקבלו שבח על כך שהשתדלו ולמדו, ולא על כך שהצליחו בבחינות. למעשה, גם בחינות יוצאו מחוץ לחוק.

מספר שבע: עסקים לא יורשו עוד להתחרות זה בזה. המוצרים ימכרו במחיר הייצור. מכיוון שלא יהיה רווח מכך, לא יהיה כל עידוד ליצירת שווקים חדשים למוצרים חדשים ומיותרים. איכות חיינו תעלה מכיוון שיהיה לנו זמן רב יותר לבלות עם אהובינו, כי לא נהיה עסוקים עוד בעמידה בקצב או בהתקדמות.

מספר שמונה, והחביב עלי, הוא שיעלה סוג חדש של פוליטיקאים, כאלה שאינם עסוקים בהפסד וניצחון או בגיוס תרומות, ולא בהשמצת יריביהם. המנהיגה החדשה תקבל משרה כדי לעבוד ביחד עם אחרים לטובת הכלל, לפתור בצורה שיתופית את הבעיות העומדות בפנינו, ותדגיש את המשותף לנו ולא את המפריד בינינו. היא תהיה מוכשרת לא בהצהרות קצרות וחסרות משמעות שנשמעות טוב בטלביזיה, אלא בבניית הסכמה רחבה לפתרון בעיות.

מספר תשע: כל התפקידים בחברתנו החדשה, כולל התפקיד החשוב מאוד והקשה של הורות, יקבלו משכורת זהה.

רעיון מספר עשר: כולם יחויבו לעבור לימודי שונות, כך שכולנו נעריך את הדומה בינינו למרות הבדלים פיזיים ותרבותיים. לא יהיה עוד חשוב למדינות להשיג עושר רב או שטחים על חשבונן של אחרות. כל הגבולות - עיר, מדינה, קנטונים, יתמוטטו כשבני האדם יגלו את היתרונות הנובעים משיתוף פעולה ואת העובדה שגבולות גיאוגרפיים אינם אלא מחיצות היוצרות בידוד ותחרות.

הרעיונות האלה לא יתממשו בין לילה. אילו צעדים מעשיים ביכולתנו לנקוט כבר עכשיו כדי להתחיל את השינוי לקראת חברה נטולת תחרות? הנה תכנית בת שבע נקודות שאימצתי לעצמי, ואני רוצה לראות אם יש בה חלקים שמדברים אליכם.

נקודה ראשונה: בכוונתי לחזק את ההערכה העצמית שלי לא על ידי הבסת אחרים. ארשם לקורס על "הערכה עצמית בלתי ניתנת לערעור", ואני מתכוון ללמוד עוד על תרבות מוסרית ועל ערכו של כל אדם ואדם.

נקודה שנייה: אם במקרה אקלע למשחק תחרותי, לא אספור נקודות. אם ברור מי ניצח, לא אעשה עניין סביב המנצח, ולא אנחם את המפסידים.

נקודה שלישית: אני מחליט שכשאקלע לסכסוך אתמיד בחיפוש המכנה המשותף, בהקשבה לעמדתו של האדם השני ובהבנתו; אודה בחופשיות במה טעיתי או נהגתי בצורה בלתי הולמת; אנסה למצוא פתרון שבו הכל ינצחו; ואם לא אצליח בכל אלה, אביא מתווך לעזרה.

נקודה רביעית: לעולם לא אשווה את הישגיהם של ילדי לאלה של אחרים כדי לעודדם להצליח. לא אתנה את אהבתי או קבלתי בביצועיהם. גישתי תהיה של חוסר עניין אמיתי בתוצאות התחרויות שבהן הם משתתפים, כולל ניצחונותיהם. אם אותי זה לא מעסיק, גם אותם זה לא יעסיק. לא אשתמש לרעה כמילה "שיתוף פעולה" כפי שעושים חלק מהמורים והשוטרים. שיתוף פעולה אין פירושו להיות צייתן וכנוע, אלא לעבוד בצוותא לקראת מטרה משותפת שכולנו יכולים להשיג. אלמד את ילדי על הנזק החמור הנגרם על ידי תחרות. אם יש תכניות לימודים המתמודדות עם בעיית הסמים, מדוע שלא תהיינה גם לגבי תחרות? העדויות ברורות דיין והנושא חשוב מספיק.

נקודה חמש (וזו עשויה להיות הקשה כיותר שאני דורש מעצמי ולכן אבקשה גם מכם, אך גם אעזור לכם בכך): להפסיק להמציא תחרויות. בלי תחרויות. מה זאת אומרת? לא לנסות לגרום לאנשי מכירות להצליח יותר זה מזה. לא להציג את שיעורי הבית המוצלחים ביותר על הלוח. לא להציע לילדים לערוך את השולחן מהר יותר מהאחרים. לא לשבח תלמידים על ציונים טובים. וכשמדברים על בני אדם, לעולם לא להשתמש כמילים "יותר טוב" או "הכי טוב". כל פעם שאנו יוצרים תחרות, אנו תורמים לתחרותיות מיותרת ובלתי רצויה.

כשנצא מכאן הערב ונחזור אל החברה התחרותית ביותר שהייתה מעולם, אולי נזדקק לתזכורת שצריך להימנע מתחרות באופן מודע. לכן אני מזמין אתכם לקחת אתכם ולענוד סיכה מהסלים שנעביר בחדר, ועליהן כתוב "בלי תחרות". זו הסיסמא להיום.

מכיוון שמאמצינו לשתף פעולה יתוסכלו על ידי מבנה החברה התחרותית שלנו, אם נרצה להתקדם בכיוונים בריאים יותר יהיה עלינו לשנות את עובדת הצורך להשתתף בתחרויות.

לכן ,הנקודה השישית הינה: עלינו לקרוא תגר להנחות יסוד מסוימות הטבועות בשיטה הכלכלית והפוליטית שלנו. במקום לקבל את התחרות כמובנת מאליה או כבלתי נמנעת, עלינו לשאול אילו סידורים נרחבים יותר ניתן למסד, שיתנו לנו מסגרת שאינה דורשת מנצחים ומפסידים. ברשימת הספרים שהכנתי יש מספר מאמרים וספרים שחקרו את השאלה של סידורים נרחבים יותר מסוג זה בחינוך, בתרבות פנאי, בפוליטיקה, ובפתרון סכסוכים.

כשאני מתחרה שלא מתוך מחשבה, אני יכול להיות בטוח שאני עושה זאת מתוך הרגל. מכיוון שנפגעתי בנושא התחרות, בזמנים מסוימים קורה שבמקום להיות מסוגל לחשוב בבהירות אני עובד כאילו מכונת הקלטה מנגנת במוחי ומכריחה אותי לנהוג בצורה בלתי רציונאלית. הרבה רגשות עולים כשאני משתדל להימנע מתחרות.

לכן ,נקודה מספר שבע היא: אקיים יחסי ייעוץ טובים כדי שאוכל להתמודד עם הרגשות הקשים כשהם עולים, שכן הם חייבים לעלות.

אל תשלו את עצמכם. כשתיקחו זמן לחשוב על כך אולי תסיקו, כפי שהסקתי אני, שתחרות הינה שורש הבעיה של רעות חולות רבות בחברתנו. חבורות רחוב, אלימות שוטרים, רעב, חסרי בית, אלימות במשפחה, אלכוהוליזם והתאבדויות. כל פריט ברשימה מתאים. זה תענוג לדמיין לעצמנו חברה נטולת תחרות, אך העיקר הוא שיתכן שעתידה של חברתנו כפי שאנו מכירים אותה תלוי בצעדים שננקוט כעת, אתם ואני, לקראת ביעור נגע התחרות מתוכנו.

בנאום מיוחד באביב שעבר אמרה הילרי קלינטון : "האמריקאים סובלים ממחלת שינה של הנשמה. התחושה היא שברמה הבסיסית ביותר חסרה לנו משמעות בחיינו האישיים ומשמעות קולקטיבית, תחושה שחיינו הם חלק ממאמץ גדול יותר, שאנו מחוברים זה לזה." היא סיימה: "הבה נעצב מחדש את החברה על ידי הגדרה מחדש של המשמעות של אנושיות". בעיני, דבריה משקפים רצון עז וכמיהה לשיתוף פעולה בין בני אדם, להישגים ולפתרון בעיות תוך שיתוף. כל אלה מוציאים מכלל אפשרות את התחרות כדרך להיות אנושיים.

בסופו של דבר, אני מאמין שהדבר היחיד שאנו צריכים להתחרות בו הוא התחרות עצמה.

                                                                          תודה

Hebrew Translation of "Competition - an inhuman activity", Perry Saidman, Present Time No. 94, page 7

Copyright 2002 © Rational Island Publishers

All rights reserved