מנקים יחסים

מתוך שיחה של טים ג'קינס בסדנה לשחרור שחורים ובניית קהילות, יולי 2007

הופיע ב"פרזנט טיים" מס' 151, אפריל2008

תרגום: תמי שמיר   עריכה: מיכל רוזנצויג-גופר   עריכה לשונית: אסתיכהן

ברצוני לדבר על יחסים ועד כמה הם חיוניים לעבודה שאנו עושים.

כשאנו מתחילים את העבודה הזו, אנו מאוד מרוחקים. כשרק התחלתם ב'יעוץ'[1], לא באמתנזקקתם ליחסים של ממש עם היועץ שלכם, משום שהייתם כה נואשים למישהו שפשוט ישב שם ואפילו יעמיד פנים שהוא מקשיב. זה הספיק. לא נדרשת עשייה רבה. (לפעמים די אפילו בזיכרון קלוש של אפשרות כזו כדי שתוכלו להתחיל לפרוק). אתם יכולים להפיקהרבה מעצם השימוש במבנה של ייעוץ הדדי – שניים יושבים באותו חדר, אחד מכם שותק מחצית מהזמן, ולכם מתאפשר להגיד משהו – לזמן מה זה מספיק.

אחר כך מתעורר צורך במשהו נוסף. אַת צריכה לראות שיש שם מישהו. ככל שזה ברור יותר, ואפשר לבנות יחסים טובים יותר, כך יעלה בדעתֵךְ יותר חומר[2] שאפשר לטפל בו. אַת מחליטה שאת יכולה להעלות אותו, ולפעמים אפילו אין שם החלטה – את יושבת וזה פשוט יוצא לך מהפה בלי שהתכוונת לדבר על כך. זה פשוט חלק מהביטחון שהתפתח בתוך מערכת היחסים.

חלק מהביטחון צומח מאליו, יחד עם הקשר והפורקן. בהמשך הדרך יש מהמורות. הדרכים המסוימות שבהן נפגענו במערכות יחסים, אלו שבהן לא היה שם אף אחד כשהיינו צריכים, השאירו אותנו עם מצוקות שצצות ועולות ומגבילות את היכולת שלנו להשתמש זה בזו כיועצים בסשנים. במקומות האלה עלינו להמשיך ולעשות צעד נוסף, להחליט שאנחנו יכולים להמשיך ולהתעקש.

הרבה מצוקה עולה באופן ספונטאני. עם זאת, חלק מהמצוקות שלנו חבויות היטב ומוגנות. ביססנו חלק ניכר מהחיים שלנו עליהן. הן התכסו בשכבה קשה. אנחנו מתעלמים מהן, משום שהשכבה הקשה מכסה עליהן מספיק כדי שנוכל לתפקד על אף המצוקות. אבל זה מגביל אותנו. זה מגביל את היכולת שלנו להשתמש בתהליך הפורקן. זה מגביל את היכולת שלנו לפעול בעולם, כי כל מה שאנחנו רוצים לעשות בעולם לא יגיע רחוק אם נעשה אותו לבד. כל מה שאנחנו רוצים לעשות בעולם ייעשה הכי טוב בתיאום עם מוחות אחרים. ככל שנוכל להתקרב ולהביט זה בעיניו של זה, להניד ראשינו בהסכמה ולראות שיש שם עוד מישהו שחושב, כך יתנהל הכל טוב יותר, כולל תהליך הפורקן. מה שמפריד בינינו לבין אנשים אחרים הן כל הדרכים בהן נפגענו, שבהן ראינו מצוקה ודיכוי מופעלים סביבנו.

הפנמנו כל מה שקרה לנו, ועכשיו אנו נושאים את המצוקה. לא נחוץ שמישהו אחר יעשה זאת לנו שוב. עכשיו אנחנו עושים את זה לעצמנו. אנחנו מסויגים. אנחנו מרגישים כאילו אנשים אחרים לא אוהבים אותנו. ולפעמים אנחנו לא אוהבים אנשים אחרים. אתם לא אוהבים אנשים אחרים. יתכן ויש רגעים רבים בחייכם שבהם אתם לא אוהבים אף אחד אחר. אולי אתם אפילו זוכרים את הזמן בילדותכם שבו הפכתם מרירים, שבו המצוקה פגעה בכם באופן מסוים וקיבלתם החלטה. התגובה הזו נפוצה עד כדי כך שלעיתים קרובות היא מופיעה כדמות בסרטים מצוירים: הדמות הכעוסה, המרירה ששונאת את כולם. אנחנו מחייכים למראה הקטן או הקטנה שהולכים להם לבדם, נגד העולם כולו, לבד לגמרי. זה מצחיק, כי זה כמו החומר שלנו. לכל אחת ואחת מאיתנו יש גרסה אישית משלה. כל כך מעט משאבים עמדו לרשותנו, וכל כך הרבה מצוקה הוטחה בנו, עד שדעתנו העדיפה לברוח מזה, לברוח מהמצוקה, ולרוע המזל משמעות הדבר היתה גם לברוח מהאפשרות להנות מהמשאבים.

מחר תגיע לסדנה קבוצה של אנשים חדשים. הם זקוקים לחיבתכם. לא משנה מה קרה לכם בחייכם, ואיזה טונים שליליים מתנגנים במוחכם, עליכם להיות מסוגלים לחשוב, למרות כל הגירויים האלה. החשיבה שלכם צריכה לצלוח גם דרך מערכת אחרת של רגשות, שאומרת שהם בטח לא אוהבים אתכם, שאין לכם משמעות בחייהם, שאתם לא חשובים, שהם לא רואים בכם מישהו, שהם לא רואים בהזדמנות להיות איתכם משהו חשוב – כי הם דווקא כן. חשוב שהם יוכלו לבוא לכאן ולראות בכם נקודת התייחסות. זה סולל את דרכם בהמשך השנה להסתכל ולראות מישהו שמבין, שנמצא שם בעמדה טובה. אבל כל הדיכוי המופנם, כל המצוקות האחרות, עלולים להשאיר אותנו מבולבלים, ואיננו פורקים על כך לעיתים קרובות.

דבר משונה קורה ביעוץ. אנחנו כבר יודעים לא להאמין למצוקה, אבל לרוע המזל לעיתים קרובות אנחנו מפרשים את זה כאילו איננו יכולים להעלות זאת בסשנים. כן, אנחנו יודעים לא להאמין לחומרים שלנו (כשאנחנו חושבים), אבל אין משמעות הדבר שכבר עבדנו עליהם ונפטרנו מהם.

אין זה מספיק שאנחנו יודעות. מה שדרוש לנו בראייה לטווח ארוך הוא לעשות את העבודה כדי להיפטר מהמצוקה – כדי שלא יהיה שם מאבק או בלבול, כדי שכשנסתכל אחת על השנייה לא יהיה שם הדבר המשונה הזה שיכול לצוץ פתאום ולהדאיג אותנו זו בקשר לזו. "האם הן מחבבות אותי?" אם אתן מסתכלות, ורואות הבעה מסוימת על פני מישהי, אתן בטוחות שהיא אינה מחבבת אתכן. אפשר למצוא הבעות רבות כאלה כאן בחדר הזה. רבות מאיתנו עוטות אותה על פנינו. הן לא קשורות אליך. נראינו כך הרבה לפני שפגשנו אותך. הן הותקנו שם היטב, ואנחנו מראות אותן כמעט לכל אחד. אין בהן שום דבר אישי, אך כל עוד את פגיעה, הגירוי מחדש הוא קל.

כיוון שאנחנו כבר יודעים לא להאמין למצוקה, אולי אפילו לא נאפשר לעצמנו לשים לב לגירוי. לדוגמא, אפילו בקבוצה הזו, יש אנשים שעדיין לא דיברתם איתם. כבר חמש שנים שסדנא זו מתקיימת, ועדיין לא דיברתם איתם. אתם יודעים לחייך, להניד ראש, להכיר בקיומם, אבל לא הצלחתם למצוא דרך להכיר אותם, ליצור קשר של ממש שייתן לכם משהו אמיתי בקשר אליהם, משהו שתוכלו לזכור ולהיאחז בו כנגד הגירויים. לעיתים קרובות איננו  יודעים איך להעלות את המצוקות הקשורות לכך בסשנים שלנו כדי שנוכל לעבוד עליהן. אנחנו מתביישים בהן, אנחנו יודעים שהן אינן נכונות, ואנחנו מנסים שלא לתת להן להשפיע על ההתנהגות שלנו – אבל הן משפיעות.

ובכן, מי כאן לא מחבב אתכם? תסתכלו מסביב. מי כאן לא מחבב אתכם? סִפְרוּ. אני רוצה מספרים. אל תהיו רציונאליים כאן. זה לא מה שאני מבקש. אני יודע שאתם יכולים לחשוב על זה בהיגיון, אבל כרגע אני לא רוצה שתעשו זאת. אני רוצה שתשימו לב. בסדר, יש לכם מספר כלשהו בראש.

כמה אנשים ספרתם – יותר מעשרה? כמה מכם מרגישים כאילו יותר מעשרה אנשים בחדר הזה לא אוהבים אתכם? כמובן, אם הייתי שואל זאת בערב הראשון, המספרים היו אחרים. כתבו לי. כל מה שאני מבקש זה המספרים. אני אעבד את הנתונים ואשלח לכם את המספר הנמוך ביותר, המספר הממוצע והמספר הגבוה ביותר של האנשים שכל אחד מאיתנו הרגיש שלא אהבו אותו.

אתם יודעים היטב שזו רק מצוקה, אבל לעיתים קרובות אנחנו שוכחים שעלינו להתמודד עם זה, ואנחנו לא תמיד זוכרים איך להיעזר איש ברעהו בהתמודדות הזו.

בואו ננסה לראות את הצד ההפוך, שהוא אפילו קשה יותר. כאשר אתם המטרה של הדפוסים של מישהו אחר, אתם יכולים אולי לחשוב על זה ולעבוד על זה, אבל כעת חשבו כמה אנשים אתם אינכם מחבבים כאן? אולי נראה לכם שאתם מסתירים את זה היטב, אבל אתם הרי יודעים שאנשים אחרים לא יכולים להסתיר זאת מכם. אם כך, מדוע זה תחשבו   שאתם יכולים להסתיר זאת מהם? כמובן שהמצוקות שלנו גלויות. אנחנו מנסים לכסות אותן, לעמעם את השפעתן, לפצות עליהן, אנחנו מנסים גם דברים אחרים, אבל המצוקות שלנו גלויות.

אתם מכירים את האי נוחות המוזרה שאתם מרגישים כשאתם עדיין אחוזים בנוקשות של המצוקה ואתם מנסים להתהלך בעולם כאילו הייתם גמישים. ההשפעה של המצוקה נמצאת שם. כבר אין לזה אותה השפעהכמו לפעול מתוך המצוקה בלבד, אבל עדיין יש לה השפעה. והנסיון שלכם לסלק משם את המצוקה מקשיח אתכם, כך שאינכם יכולים להיות  נוכחים באופן מלא עם אנשים אחרים.

כולם סביבנו מרגישים את הנוקשות שלנו ולא יודעים מה לעשות בקשר לזה. ואנחנו לא יודעים איזה גירוי זה מעורר אצלם. אנחנו נפגשים, אנחנו מתחילים לדבר, ואיננו יודעים מה להגיד זה לזה. אנחנו מנסים מאוד להיזהר כדי שלא תבלוט העובדה שאיננו יכולים להיות שם אחד עם השני.

עלינו להתבונן ברגשות האלה. במיני סשן הראשון, שלוש דקות לכל צד: מצאו מישהו שאינכם מרגישים כך לגביו, ודברו על מישהו שלא מחבב אתכם, ואת מי הוא או היא מזכירים לכם.

תגלו שיש חפיפה בין שתי הקבוצות: אנשים שאינכם מחבבים ואנשים שאתם חושבים שלא מחבבים אתכם. יש גם את האנשים שנדמה שלא אכפת לכם מהם, אלה שאתם אדישים כלפיהם. אינכם יודעים איך ליצור קשר איתם, אינכם יודעים איך להיות אכפתיים, אינכם יודעים איך להבחין בקיומם.

רבות מהמצוקות האלה מקורן בילדות. זה נכפה עלינו בקבוצת הילדים איתם שיחקנו, בבית הספר היסודי, במגרש המשחקים. כולנו הפנינו את זה האחת כלפי השנייה, ולא היתה שם מי שתחשוב על כך, שתעזור לנו לעבור זאת ולהתקרב זו לזו.

כתמיד, המצוקה המוקדמת היא הבסיס למה שמצטבר מאוחר יותר. אולי מוזר להביט בדברים המוקדמים. עכשיו אנחנו יודעים כל כך הרבה יותר. אבל ההשפעה של החוויות המוקדמות עדיין כאן, הן עדיין מגבילות את היכולת שלנו להתקרב לאנשים אחרים – גם אלה שאנחנו חפצים בקרבתם וגם אלה שהיינו רוצים שיחשבו עלינו. רובנו לא מסוגלים לבקש עזרה. אחדים מאתנו מסוגלים לבקש עזרה, אבל רובנו איננו יודעים כיצד ליצור את התנאים בהם זה יוכל להתרחש. וכאשר אנחנו זקוקים לעזרה, איננו יודעים כיצד לידע על כך אנשים אחרים. כל זה קשור לפגיעות המוקדמות.

חיזרו, אם כן, לפגיעות האלה לעיתים קרובות ככל שתזכרו, ותפרקו את הרגשות שקשורים לאנשים האחרים שכאן, כי זו קבוצת העבודה שלנו לשארית חיינו. אנחנו יכולים לסלק חומרים אלה מדרכנו. והקבוצה הגדולה יותר, שמגיעה אחר כך, זקוקה שתהיה לכם נקודת מבט רחבה יותר, כך שתוכלו לעזור להם לעצור את הגרסאות שלהם לפגיעות הללו.